בס"ד
רואה זוגות ידיים מוכרות המופרדות בכח אחת מהשנייה.
עוצמת את העיניים.
וכשאני פותחת אותן אני רואה שהידיים האלה, הן לא אותן ידיים כמו שהיו קודם.
הן כבולות בשלשלאות ברזל, כנועות, לא מנסות להתנגד.
הכל החל בכך שהתעוררתי לקול צעקות, זעקות.
איומות, נוראות.
ואני, אני שתקתי.
התבוננתי מסביבי וראיתי אנשים הנלקחים מביתם. אש.
נורא לחשוב שעד לפני שלוש שנים הכל היה רגוע, שקט.
עד שה-ם עלו לשלטון.
לאן ילקחו, הורי, אחי, משפחתי?
הלוואי ויכולתי לדעת.
הנה השכנים, נלקחים מהבית. ואני שתקתי.
שתקתי. לא מתוך השלמה,
גם לא מתוך התכחשות.
שתקתי. איני יודעת למה.
אך,
כל אותו הזמן, שתקתי.
נכתב בהשראת י' בטבת, היום שמציין את תחילת הגלות, במצור על בית שני, ואת יום הקדיש הכללי למי שמת בשואה, שמציינת את סוף הגלות.
אפשר להגיד שזה מתאים גם קצת לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון.
בצפייה לגאולה ובניין המקדש!
(אפשר לומר שאני מעלה את זה במסגרת ניקוי מגירות לקראת פסח.. העלתי את זה פעם ולא אישרו כי הייתה טעות כתיב אז עד שהעלתי שוב לקח זמן..)
תגובות
(כל אחד והניקוי מגרות שלו..:))
קטע יפה מאוד!
אז יש לי דף מקומט מאוד שנראה מלפני חמישים שנה של המונולוג הזה :)
לגמריי!!!
שכוייעח.
תודה רבה.
נהנתי.
ב"הצלחה בהמשך:)