שאלה בהלכות ק"ש ותשובה (להלכה ולא למעשה)

מוצאי י"ט ראשון שלפסח התש"ע

נשאלתי מבחור צעיר אחד בישבה"ז פא"י - בדין מי שאמר הברכות הראשונות שלִּקְּ"ש שלערבית ופרשה ראשונה, ובראותו שהציבור התחילו שמו"ע דילג על הברכות האחרונות שלק"ש, והתחיל שמו"ע, מה יעשה – האם יכול לומר את הברכות האחרונות אחר התפילה בשם ומלכות או לא? ואחר ששאלני, שאלתי מאי יעביד את הרב אברהם בן הרוש הי"ו, והשיב לאחר התייעצות, שיחזור ויברך בשם ומלכות את הברכות האחרונות, ואמרתי לברר הדברים לעצמי בס"ד.

תשובה:

שיטת הגמרא ופירוש הראשונים בה

 נר' שדין זה תליא בפלוגתא בגמרא ברכות (יא:) אם ברכות קריאת שמע מעכבות זו את זו. וז"ל; תנן התם, אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והם ברכו, וקראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, וברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים, ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. מאי ברכה אחת? כי הא דרבי אבא ורבי יוסי בר אבא אקלעו לההוא אתרא, בעו מנייהו: מאי ברכה אחת? לא הוה בידייהו. ואתו שיילוהו לרב מתנה, לא הוה בידיה. אתו שיילוהו לרב יהודה, אמר להו: הכי אמר שמואל אהבה רבה. ואמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש: יוצר אור. כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: הא דרבי זריקא לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דאמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי שמעון בן לקיש: זאת אומרת - ברכות אין מעכבות זו את זו. אי אמרת בשלמא יוצר אור הוו אמרי - היינו דברכות אין מעכבות זו את זו, דלא קא אמרי אהבה רבה; אלא אי אמרת אהבה רבה הוו אמרי - מאי ברכות אין מעכבות זו את זו? דלמא האי דלא אמרי יוצר אור - משום דלא מטא זמן יוצר אור, וכי מטא זמן יוצר אור - הוו אמרי! - ואי מכללא מאי? - דאי מכללא, לעולם אהבה רבה הוו אמרי, וכי מטא זמן יוצר אור - הוו אמרי ליה, ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו? - סדר ברכות. ע"כ.

ופירש"י (ד"ה ברכות אין מעכבות) וז"ל; בירך את האחת ולא בירך את השניה נפקא מיהא ידי חובתו בההיא שבירך, ואין חברתה מעכבת, לומר שאין זו מועלת בלא זו, ומהכא שמע רבי זריקא דסבירא ליה לריש לקיש דהך ברכה אחת יוצר אור היא. עכ"ל. משמע לי שלפי ההו"א שלגמרא ברכות מעכבות זו את זו, ואם החסיר בכרה לא יצא יד"ח. ודחינן הא שכן אמר ר' זריקא; 'ברכות אין מעכבות זא"ז'. אולם למסקנא העמדנו מימרא דא דרבי זריקא בסדר ברכות, ולפי הדחייה משמע שברכות גופייהו מעכבות אחת את השניה. ואם לא אמר אחת מן הברכות לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולברך כל הברכות, וכן דעת הרא"ש (פ"ב ס"א) בשם רב האי גאון.

אולם חזי הוית בדברי הרשב"א על אתר שהאריך להסביר שיטת הגמרא הכא, וז"ל; ושמע מינה ברכות אין מעכבות זו את זו, לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמניה מימר אמר ומאי ברכות אין מעכבות זו את זו להקדים; ופסק רבינו האי גאון ז"ל כך בפירושיו דסדרן אינו מעכב אבל ודאי צריך הוא לקרות את שתיהן. והא דתנן לקמן [י"ג א'] היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיוון לבו יצא דשמעת מינה שאין הברכות מעכבות דהא התם לא קרא בברכותיה דהא קורא להגיה כדאוקימנא לה התם והכין דייק מינה התם בירושלמי, תירץ רבינו האי ז"ל דהכא בציבור וכדקתני א"ל הממונה והתם ביחיד.

ויש מקצת מן הגאונים ז"ל שאמרו דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות כסתמא דמתני' דהיה קורא דלא חלקה בין יחיד הקורא לציבור הקורין, וכך נראה בעיני כדבריהם דמה שאמרו כאן; 'לא לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור' - דחייה בעלמא הוא דדחינן לה, ולאוקמי דלאו בפירוש אתמר אלא מכללא. ואורחא דתלמודא בהכין - דכי אמרינן לאו בפירוש איתמר אלא מכללא, ואיתחזי להו לבעלי הגמרא דמתברר שפיר מההוא כללא נקטי ליה כמפורש ומקשו 'ואלא מאי מכללא' – כלומר, כיון דדבר מוכרח הוא כן ממשמעו לאו מכללא הוא אלא בפירוש, ודחו - משום דאיכא למימר הכין כלומר שיש לבעל הדין לחלוק ולמימר ביה טעמא אחרינא, אבל מ"מ לא שבקינן מאי דנקיט מכלליה מרה דההוא שמעתא, ותפסינן מאי דאיכא לדחויי ביה. והכא נמי ר' זריקא דאיפשיטא ליה הכין מכללא דר"ל איהו תפסינן ולאו מאי דדחינן כלומר דאיכא לדחוייה מאי אין מעכבות להקדים דההיא סברא רבי יצחק בר יוסף בעצמו הוא דחש לה ועלה קא סמיך למיקרא לה מכללא ולאו פלוגתא היא אדרבי זריקא כנ"ל, ומיהו לענין פרושא דירושלמי דדייק מהתם אין ברכות מעכבות, יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה, אבל חוזר הוא ומברך אותן לאחר מכאן בלא ק"ש וכענין שאמרו בברכת יוצר אור דכי מטי זימנא מימר אמר. עכ"ד.

ולפי שיטת הרשב"א שמעינן תרתי גם שלא דחינן מימרא דרבי זריקא, ובאמת ידי חובת קריאת שמע יצא אף אם לא אמר הברכות כלל, מהא דנקט לקמן שהמגיה ס"ת אם כוון לבו יצא, ובודאי בלא ברכות היה קורא. ומסו"ד בפירוש הירושלמי שמעינן להדיא הלכה בנ"ד, שהרי הגמרא הציעה בדרך הדחייה דשמא השתא לא אמרי הכהנים יוצר אור, וכי מטא זמן יוצר אור אמרי לה, אע"פ שכבר אמרו קריאת שמע. אלמא דשפיר דמי למימר הברכה אע"פ שכבר נפקי יד"ח קריאת שמע.

פסיקת ההלכה בדין סדר ברכות

ופסק הרמב"ם וז"ל; הקדים ברכה שנייה לברכה ראשונה בין ביום בין בלילה בין לפניה בין לאחריה יצא לפי שאין סדר בברכות, וכו' ע"כ. ומרן הב"י (סימן ס') הביא את דברי הרשב"א ואחר כן כתב וז"ל; וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שהגאונים והרשב"א הסכימו שבין ביחיד בין בציבור צריך לקרות הברכות ע"כ. וכן מצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' שיט וסי' מז) הקורא ק"ש בלא ברכותיה יצא דברכות אינן מעכבות ומיהו מסתברא שחוזר ואומר ברכות בפני עצמן בלא ק"ש ואע"פ שברכות לפני קריאתה נתקנו לאו ברכות של ק"ש הן כדי שתאמר היאך יברך וכן הסכימו הגאונים שהרי אינו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את שמע ולפיכך אע"פ שיצא ידי קריאה, ידי ברכות לא יצא וחוזר וקורא ברכות בפני עצמן והביא ראיה לדבר וכבר כתבתי זה בסימן מ"ו (ד"ה וכתב הרא"ה): עכ"ל. וכ"פ בשו"ע.

כל קבל דנא לפי הרמב"ם שהבאנו, בס"ד, לשונו לעיל - נר' דלא ס"ל חילוקו של הרשב"א. שכן לא כתב להדיא שאם אמר ק"ש ללא הברכות יצא.

אך לכאורה אין זה קשה שכן אין דרכו שלרבנו הרמב"ם לכתוב רק דברים המפורשים בתלמוד (כפי שכתב הב"י יו"ד קצד אות ג'), אך מידי דנפיק מדיוקא לא ס"ל למיכתב, אע"ג שדבר מוכרח הוא ע"פ סוגיות אחרות.

ומ"מ כבר הביא הרמב"ם (הלכות ק"ש פ"ב ה"א) את הדין שממנו הוציא הרשב"א שאין ברכות מעכבות זא"ז, גם לפי פירושא קמא בגמרא דילן. וכתב הגמ"י על אתר (אות ב') שמהא למד ר"ח שאין ברכות מעכבות, וודאי שכוונתו לפירושא קמא, וכדברי הרשב"א, ש-'אין ברכות מעכבות' גם סדר ברכות וגם ברכות עצמן שאי אמירתן לא מעכבת מלצאת ידי חובת ק"ש. וכתב הרב נהר שלום (או"ח סי' ס'), דשמא ס"ל להרמב"ם כפי תי' הרשב"א בסו"ד דמן הירושלמי ומגמ' דילן משמע שש"ד לברוכי הברכות אף לאחר אמירת ק"ש. ושמא סמך הרמב"ם על המשנה ד-'היה קורא' שכך נפיק מינה בפשטות, והרי פסקה להלכה. ועי' בכסא אליהו על אתר במה שדקדק ברמב"ם הכא.

קושי בשיטת הרשב"א ותירוצו

אולם יש לשאול דלכאורה הא קשיא מיניה וביה, שכן אי נפיק ידי חובת קריאת שמע היאך שרינן ליה לחזור ולומר ברכת יוצר אור, שכן נפיק כבר ידי חובת המקרא, ואמאי חיילה ברכת יוצר אור.

ואולי יש לתרץ דלדעת הרשב"א ברכות ק"ש אינן תלויות בזמן, אלא הן ברכות השבח, והכי נמי מידק דייק בתשובותיו (ח"א סי' סט). ולכן אע"פ שכבר קרא ק"ש ויצא יד"ח, מ"מ מיהא עדיין לא יצא ידי חובת אמירת ברכות ק"ש ויש לו לחזור ולברך. ואף לדידן דנקטינן כפי דברי השו"ע וכפי שהסבירו מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף שליט"א (יבי"א ח"ב סי' ו'), שברכות ק"ש הויא לן מ"ע שהז"ג, מ"מ לנ"ד אף מרן הגרע"י יודה דשפיר דמי לחזור ולברך אף שכבר יצא ידי חובת ק"ש, כיוון

שעדיין צריך לצאת ידי תקנת חז"ל לברך את הברכות, כל עוד נמצא בזמן הראוי לברך הברכות, יש לברך אע"פ שכבר קרא את שמע.

מחלוקת האחרונים בדעת מרן השו"ע

ופניתי לבאר דעת קדושים בדברי מרן השו"ע (סי' ס' סע' ב-ג) שכתב וז"ל; קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש וחוזר וקורא הברכות בלא ק"ש. ונ"ל שטוב לחזור ולקרות ק"ש עם הברכות. (סעיף ג) סדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות. עכ"ל. ואיפליגו רבנן בתראי בדעתו דעת עליון ובביאורה. ואמרתי אגב אורחא, נעיין בה, בס"ד.

פרי חדש

הפר"ח על אתר הביא את תורף דברי הרשב"א שקיימא לן כשתי האפשרויות בהבנת 'אין ברכות מעכבות', ומכך הקשה על דברי מרן השו"ע שכתב שאין הברכות מעכבות זא"ז, שלכאורה ס"ל כפי תי' בתרא בגמרא התם, דדוקא סדר הברכות אינו מעכב אולם הברכות עצמן מעכבות, אי לא אמרן. וז"ל הפר"ח; א"כ מה שכתב המחבר[1] לא קיימא לן הכי, אלא דהברכות אינן מעכבות וכפשטא דשמעתתא דסוף פ"ק דברכות, ולזה הסכים הרשב"א ועיקר, עכ"ל.

אולם בעניותין לא זכיתי להבין מאי קשיא ליה לרבינו הפר"ח, שכן מרן בסע' שקודם לכן (הבאנו לשונו לעיל) כתב להדיא שאם לא בירך כלל יצא יד"ח קריאת שמע וחוזר וקורא הברכות לאחר מכן, הא קמן שאין הברכות מעכבות כלל[2], כדברי הרשב"א ממש. וכן הכי איתא להדיא בב"י.

מהר"א ישראל

וראיתי ושמח ליבי שכן הקשה הרב מהר"א ישראל בספרו כסא אליהו ע"ד הפר"ח, וז"ל; איני יודע איך דקדק (הפר"ח) מדברי מרן דדוקא סדר ברכות אינו מעכב, הא הברכות מעכבות. דהא בהדיא כתב בסימן זה[3] (סע' ב) קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש, וחוזר וקורא הברכות וכו'. הרי מבואר שתפס במושלם דאינן מעכבות הברכות, ואם קרא אותם בלא ברכה יצא. ואם מה שדקדק זה (הפר"ח) הוא ממש"כ סדר הברכות אינו מעכב דמשמע דלעולם דברכות מעכבות אבל סדר הברכות אינו מעכבות, אחר המחילה הראויה, ליתא דבאמת תחילה כתב דאם קרא בלא ברכה יצא והרי גילה דעתו דאין הברכות מעכבות ועכשיו כוונתו לומר דמי שקורא לכתחילה עם הברכות אינו מעכב הסדר ולעולם דהברכות עצמן אינן מעכבות, וכו'. ומה עול מצא בדברי מרן ועוד דאיהו גופיה ס"ל הכי לקמן, וכו'. ולעניין הלכה יפה כתב מרן דהברכות עצמן אינן מעכבות, אבל צריך לקרות הברכות אח"כ אבל סדר הברכות אינו מעכב כלל, והוא פשוט, נלמד מדברי הרא"ש, והרשב"א בתשובה, עכ"ל. ודפח"ח[4].

וגם מרן החיד"א במחב"ר על אתר כתב שכן משמע בשו"ע, והוכיח כן ממקומות אחרים בדעתו. וכ"כ המאמר מרדכי כרמי על אתר (וכ"ה בדברי מרדכי). וכ"כ בפשטות הרב בית עובד.

על כן נראה מדברי רוב האחרונים הנ"ל דלא שמיע להו, כלומר לא ס"ל דברי הפר"ח הנ"ל בדעת מרן השו"ע, אלא שגם לדעת מרן יש לחוזר ולברך הברכות.

קושי בדעת מרן ותירוצו

אולם יש לעיין בדברי מרן, שכן בכלליו בהקדמה לספרו הגדול ב"י, נקט דאזלינן בתר שניים משלושת עמודי ההוראה. והכא בנ"ד הרא"ש (פ"ב ס"א) שפתיו ברור מיללו דלא כהרשב"א, וס"ל שברכות מעכבות זו את זו, ואם החסיר אחת מהברכות לא יצא יד"ח. וכן גם ברמב"ם יש צד להבין כן. א"כ יש לעיין אמאי שביק מרן את דברי הרא"ש, ונקט להלכה את דברי הרשב"א.

אולם אחר העיון נר' דלא קשיא מידי, שכן אין לנו כאן מחלוקת שקולה בין עמודי ההוראה. שכן הרי"ף ז"ל השמיט את כל הדין של סדר ברכות, אם מעכב או לא. ומשמע ממה שלא כתב דין זה, דס"ל דעכובי מעכב לגמרי גם הברכות וגם סדרן. וכיוון דלא קיימא לן הכי לא מחשבינן דעתו בהדי דעת שאר עמודי ההוראה, כיוון דפשטא דשמעתא לאו הכי איתה וכן לא מצינו מי שכתב כן. וברמב"ם – אם לא נאמר כהרשב"א, דס"ל שברכות אינן מעכבות – בין באמירתן ובין בסדר אמירתן, יקשה עלינו מהא דכתב שהקורא להגיה אם כיוון לבו יצא, ומשמע שאין הברכות מעכבות כלל.

על כן נקט מרן כדברי הרשב"א שאף הוא מגדולי הפוסקים, ופשטא דשמעתא איתא הכי. ושביק דברי הרא"ש, שלכאורה הוי דעת יחיד.

ומכ"ש לדידן שכבר נקטו האחרונים כדברי מרן שחוזר ומברך הברכות שהחסיר לאחר ק"ש.

שיטות האחרונים

ואחר כל זאת עלה במחשבה, דשמא יש לחלק אם לא אמר כל הברכות – שאז חוזר ומברך מהחל עד כלה, לבין אם החסיר רק אחת מהברכות שאז הפסיד אותה ברכה ואין לו לחזור ולברכה.

ואחר העיון בס"ד, נר' שאין מקום לחלק, לא בסברא ולא בתלמודא. בסברא אין לחלק – שכן לא מצינו חילוק אמיתי בין ברכה אחת לבין שאר הברכות – דין אחד להם. ובתלמודא – הרי הגמרא מביאה את ברכת יוצר אור כראייה לכך שאפשר להשלים את הברכות לאחר מכן.

וכן חמותי ראיתי אור בדברי האגרות משה (ח"א סי' פט) שנשאל בדין מי ששכח ברכה ראשונה שלק"ש, ונזכר אחר התפילה אם יכול להשלים. ובתוך דבריו הזכיר אגב אורחא את ראיית הרשב"א שאנשי משמר היו אומרים לאחר שקראו ק"ש, את ברכת יוצר אור. אלמא מוכח דשפיר דמי למעבד הכי. ובסו"ד כתב וז"ל; וזכורני שאאמו"ר הגאון זצ"ל הורה לאחד שטעה ולא אמר השכיבנו ונזכר אחר התפלה שצריך לומר אז השכיבנו. אבל פשוט שהשכיבנו אינו יכול לומר אלא עד עלות השחר כדאיתא בברכות דף ט'. עכ"ל. ומוכח שהחילוק בין השכיבנו לשאר ברכות ק"ש, הוא שלברכת השכיבנו יש זמן סיום משא"כ לשאר ברכות, אך לעניין אמירת הברכות לאחר קריאת שמע בשכח ש"ד, אף בברכת אהבת עולם או מעריב ערבים. וק"ל.

ואנכי הרואה בס"ד בדברי הרב מנחת יצחק (ח"ח סי' טז) שנסתפק בדין מי ששכח ברכת השכיבנו אם חוזר לברך כל הברכות או רק חוזר ואומר השכיבנו. אמנם לענ"ד נר' דלפי דברי השו"ע שתפס להלכה את שתי האפשרויות בהסבר 'אין ברכות מעכבות' שמע מינה דאם החסיר יחזור ויברך רק מה שהחסיר. שכן ממ"נ אם מצד סדר ברכות הא להדיא נקטינן שסדר ברכות אינו מעכב, ואי מצד מה שלא קרא ק"ש כתקנה, לפי דברי מרן השו"ע והראשונים יצא אף אם לא בירך כלל, וחוזר ומברך בכל גווני.

אולם בין כך ובין כך ס"ל להרב מנחת יצחק שחוזר ומברך, רק מספקא ליה אי את כל הברכות או רק השכיבנו. ויבוא ודאו של האג"מ ויוציא מספקו של הרב מנחת יצחק, שעכ"פ יברך השכיבנו, או הברכות שהחסיר[5].

סיכום השיטות

המורם מכל האמור, בס"ד, ע"פ דברי הגמרא והראשונים; ר"ח, הרשב"א, הגמ"י, וכן אפשר להבין כן בדעת הרמב"ם. ופסיקת השו"ע (או"ח סי' ס'), והאחרונים; מהר"א ישראל, מרן החיד"א, הפר"ח, המאמ"ר, האג"מ - שהשוכח או המדלג על ברכה מברכות ק"ש כדי להספיק תפילה בציבור, יחזור אחר התפילה לומר את הברכות שהחסיר בשם ומלכות. ולכתחילה יאמר גם ק"ש, כפי דברי השו"ע (סי' ס' סע' ב)[6]. וכפי שהורה הרב אברהם בן הרוש ביום המעשה, וברוך הוא וברוך שמו, שזכיתי לכוון לדעת הרב, בס"ד.

ולעניין לכתחילה - נר' לענ"ד שאין לעשות כן לכתחילה, מטעם שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכיוון שעוסק במצוות ק"ש ובירכותיה, אין עליו חובה לדחוק עצמו להתחיל התפילה עם הציבור, אלא יקבל עליו עומ"ש ועול מצוות וזכירת יצי"מ בנחת רוח.

ומה שהתירו הפוסקים לדלג על ק"ש כדי להספיק תפילה בציבור, זהו דווקא שלא התחיל עדיין ק"ש, אולם כשהתחיל, לכתחילה אין לדלג אלא בצורך[7].

ומפירות הנושרים – שאין חילוק בין אם החסיר ברכה אחת לברכות הרבה, ישלים ע"פ מה שהחסיר.

וכן בעניין כללי דתלמודא עלה שאם הגמרא דוחה דעת אמורא בדחייה של 'לאו בפירושא איתמר אלא מכללא איתמר' ואחר כן אומרים בעלי הגמרא 'ואי מכללא מאי', לא ס"ל לגמרא לדחות את מה שנלמד מהכללא, אלא תרוויהו להלכתא, כ"ד הרשב"א.

הנראה לעניות דעתי כתבתי, וה' יתברך יאיר עיננו במאור תורה, אמן!

דניאל א' אדרי ס"ט