פרק ב - החרב.
עמרם יוסף ומשה קבעו להיפגש בשבת (יום המנוחה של העבדים העבריים) לייד ביתו של חור הזקן, שמוע ממנו מעט על משפחתם ולנסות לדלות ממנו מה הוא הסוד עליו שומרת המשפחה בקנאות.
*****
שבת בצהריים,עמרם יוסף ומשה יושבים סביב שולחן העץ הסדוק של חור הזקן (שאביו של יוסף סידר לו פטור מעבודה בדרכים שרק הוא והקב"ה יודעים.) חור לא היה בן משפחה אולם היה מקורב אליה מאוד.
"סיפורים על המשפחה אתם רוצים לשמוע?" חיך חור בכבדות " יש לי יותר ממה שאתם משערים..."
"אולי יותר טוב אם נתמקד בעובדות יבשות" אמר טוביה במהירות.
"בסדר, בסדר" אמר חור, נפגע מעט "טוב נתחיל."
ובכן" פתח חור "משפחתכם מתייחסת לשבט יהודה, כידוע היא נחשבת לאחת המשפחות היותר מפוארות במצריים (בקרב העברים כמובן.) בעיקר בגלל עמידות בניה ובנותיה מול המשעבד המצרי "האוייב" כפי שנהוג לקרא לו במשפחתכם, אם כבר הזכרתי את כבודה, במשפחתכם ישנה עדיפות לנישואים בתוך המשפחה . מהיכרותי עם כמה מקרוביכם אני יודע כי היא נושאת בחובה סוד כלשהו, פעם אפילו הצלחתי לשמוע משהו שקשור ל"תורנות", כנראה השמירה עליו עוברת בתור בין בני המשפחה ו...,למה לעזאזאל אני מספר לכם את זה???
שלושת הנערים הרימו את רגליהם ונעלמו מהשטח בריצה.
"שמעת איך הוא צרח" צחק יוסף בעודו מעסה את צלעותיו הכואבות.
"חבל על הזמן, אפשר לחשוב מה כבר סיפר" פרץ עמרם בצחוק מתגלגל.
"הוא סיפר הרבה מאוד" אמר טוביה מהורהר.
"מה?" התפלא יוסף"
"בהחלט" קם טוביה והחל ללכת מצד לצד תוך כדי שהוא פורש בני חבריו את משנתו.
"א. מדובר פה במשהו פיזי, טוב את זה שיערנו כבר לפני זה מאז הפשיטה אצל אלימלך הזקן, אבל בהחלט לא הזיק אישוש נוסף. ב. הדבר הזה עובר בתורנות, למה? א. הוא כ"כ חשוב שכל בני המשפחה רוצים לשמור עליו, ב. כי יש בו איזה סגולה על טיבעית ששומרת על המקום שבו הוא נמצא אבל זה נשמע אלילי מידי, ג. חוששים שייתפס, אפשרות גימל נראית לי הכי הגיונית. ב. מדובר במשהו שנותן תקווה לסוף השיעבוד, אחרת מה יש פה לשמוח?. ג. מדובר פה כנראה באיזה שבועה שקושרת את פי בני המשפחה שלא לספר לאדם אחר שאיננו מבניה על הסוד, עובדה שלא סיפרו לידיד הכי נאמן שלנו, חור. זו לא סתם סודיות, אם זה היה כך היתה קנאות של ממש לנישואים בתוך המשפחה."
"סוף השיעבוד..." אמר עמרם בעצב, "הוא עוד יגיע בכלל?, אנחנו סובלים פה כבר שני על שנים, אני לא רואה את סוף באופק."
"בטח!" אמר יוסף, "אבא שלי אמר לי שהשם אמר לאברהם אבינו שיהיה שיעבוד אולם אמר לו גם מתי נחלץ ממנו!"
"מתי?" שאל עמרם בפקפוק.
"ארבע מאות שנה אחרי התחלתו"
"אם כך אנחנו ובנינו לא נזכה לראות אותו."
"כן, אבל אבי אמר לי שאולי איזה זכות תכפר לנו על חלק".
"עוד מעט צאת שבת" קטע אותם טוביה "כדאי שעוד נספיק לאכול משהו לפני חידוש העבודה."
*****
משכנות העוני של ארץ גושן היו מפחידים בניוולם, כל ארץ גושן היתה מוזנחת, תנאי מחייה של עבדים, אולם שכונות העוני שלה היו ברמה של פחות מרפת, בתי עץ רקובים ומטים לנפול ובתוכם מתרוצצים ילדים כבויי עיניים,מי ביוב זורמים ברחובות ומשרים בנוסף לאווירה האיומה גם ריח רע, הריסות בניינים חוסמות את הרחובות מעופשים, ואווירה של יאוש שולטת בכל. לתוך אותם מקומות איומים נכנס אביו של יוסף במהירות. הוא עבר חמש סמטאות מרופטות בצעד חרישי עד שהגיע למחוז חפצו. הוא נכנס לאחת מאותן ה"רפתות" ומצא שם את מה שחיפש.
תינוק בוכה שכב שם על מחצלת מטונפת, לידו הונח פתק. "כמו שסיכמנו, השארתי אותו פה, זהירות המצרים יודעים ." ובתב רועד הוסף "שמור עליו כעל בבת עינך." יוסף עטף את התינוק בשמיכה שהביא איתו, השקה אותו במעט חלב, ויצא לעבר מעברות הנילוס, לעבר כפר של מצרים ידידותיים..
זה קרה כמה עשרות מטרים אחרי מעברות הנילוס, מתוך המצחייה צצו חמישה מצרים, הקיפו אותו וחרבם מושטת אליו, מתנוצצת לאור השמש, הוא פנה באיטיות לאחור והוציא משהו חד, ארוך וזוהר בנוגה על טבעי מתוך תיקו.
חרב.
תגובות