כל הזמן עסוקים בלמצוא
נקמה מוחצת לעם של רוצחים.
מנסה לזכור אותם בשמות ולא במספרים.
יש כ"כ הרבה סיפורים שכבר לא מסוגלת לשמוע.
בכל הדרך מהעבר השבור
דרך סיוט שלא נגמר-הדמעות נשארו תקועות.
דחפור שנוסע על ערימה של גופות
הראה לי שהכאב כ"כ גדול שא"א להכיל.
וכשאני שואלת אם זה היה באמת,
אני חושבת על החדר עם התמונות:
כ"כ הרבה אנשים שנשחטו, לא יכולתי להפסיק לבכות.
יש כ"כ הרבה מה לזכור שאני רק שוכחת.
תגובהתגובות