כל הזמן עסוקים בלמצוא
נקמה מוחצת לעם של רוצחים.
מנסה לזכור אותם בשמות ולא במספרים.
יש כ"כ הרבה סיפורים שכבר לא מסוגלת לשמוע.
בכל הדרך מהעבר השבור
דרך סיוט שלא נגמר-הדמעות נשארו תקועות.
דחפור שנוסע על ערימה של גופות
הראה לי שהכאב כ"כ גדול שא"א להכיל.
וכשאני שואלת אם זה היה באמת,
אני חושבת על החדר עם התמונות:
כ"כ הרבה אנשים שנשחטו, לא יכולתי להפסיק לבכות.
יש כ"כ הרבה מה לזכור שאני רק שוכחת.
תגובות
חוצמזה מקסים =) ועצוב... ישר כוח!
את ממש צודקת בתחושה שלך, מרוב אנשי עדות שבאים להשמיע את סיפורם אנחנו כבר שוכחים, אני חושבת שפשוט נסי למצוא לך איש עדות אחד ולשמוע ולזכור רק את עדותו, ככה לא תשכחי ותוכלי להעביר הלאה, אבל זאת רק דעתי ולפעמים חשוב לשמוע יותר מאחד.