רציתי להתחנן, לבקש שתחזור
אבל ידעתי שזה לא יעזור.
אמרת שפקודה זאת פקודה,
ואתה חייב ללכת.
תרמיל גדול,רובה תלוי באלכסון, יוצר קמט בחולצה-
ככה ראיתי אותך מתרחק בפעם האחרונה.
קוראים לזה מסירות נפש
להקריב את עצמך למען העם.
אבל אצלי מאז הלילה שלא נגמר-החושך תמיד נשאר.
אני שונאת שמצפים ממני להיות חזקה,
כי ככה רצית אתה,
ולא משנה שגם אני רציתי משהו-שתשאר.
אני לא צריכה אותך מלאך בשמיים,
הספיק לי שאתה כאן, עומד על הרגלים.
ולפעמים בלילה אני רואה אותך בחלומות,
ואז מתעוררת בצעקות.
אבל אתה כבר לא שומע כי למלאכים אין אוזנים.
ואתה לא חוזר, אז כנראה שגם רגליים אין להם.
לא רציתי אותך גיבור ציבורי,
הספיק לי שהיית סופר מן הפרטי שלי.
וכשאנשים באים ומספרים סיפורים,
ומדברים עליך בזמן עבר-
אני אוטמת את עצמי ומחייכת באדישות.
ובפנים, לא מצליחה להפסיק לבכות.
אח שלי,
אני יודעת שזה אגואיסטי לחשוב ככה, אבל אתה תסלח-
שלפעמים אני חושבת שאולי בכ"ז נשארת
ומישהו אחר נהפך למלאך..
תגובות
שלפעמים אני חושבת שאולי בכ"ז נשארת
ומישהו אחר נהפך למלאך.."
פשוט יפה.
אילת, את כותבת מדהים. את מצליחה כ"כ להעביר את התחושות, להכניס אותנו איתך. מדהימה גם בעצמך :)
הכתיבה יפה ומלאת רגש!
בהצלחה בהמשך!
למסגר ולתלות.
תודה לך.