קול ענות
ראה ריח בני
כריח השדה
שחמק ונעלם
התפוגג והתערפל
בערפל נוגה
של שתיקות.
ראה בני, ראה,
כי אני כבר לא אוכל לראות.
זקנתי מכובד המשא
ולמרות האהבה,
לא אוכל לשאת עוד,
את כובד השתיקות.
את מאור עיניך השוחקות,
זיו פניך עטור התלתלים
שנתלשו בתער חד
ולב כהה ונוכח
שלא מרפה ומרמה,
ואני- בשתיקות
שכאילו מנשבות ביננו
בצלצלי שמע,
או בתרועה
כתרועת הוללים סביב עגלת הזהב,
עגלה יפהפיה
יפה וסרת טעם
שלועגת לכולם וטוענת
"אני עדיין כאן"
ואילו פי מלא שירה
ולשוני אהבה ושפתיי נשיקות,
לא אוכל להתעלם, ולחבר
שתיקות
של עיניים נוגות
שנתלות ומבקשות
ורוצות רק עוד ועוד, ואין.
התצא איש הדמים?
התנתק את חבליך?
התחלץ מעבותות אשליית הזהב הקפוא?
שאל אביך ויגדך:
"בוא".
קול ענות אנכי שומע
האתה זה, בני?
[מוקדש לבעל התלתלים בעבותות אהבה ותקווה]
תגובות
אהבתי את השיר,
בייחוד שלמרות האורך הפיזי,
הוא לא הרגיש לי ארוך ונמרח.
כמה הערות.
התחלץ - אני לא מבין בדיוק את המשמעות, וזה נראה לי ל"פ רחוק מידי, אבל מצד שני יש את אבידן לסמוך עליו שעשה דברים הזויים יותר.
[מה שאומר שניקוד יעזור כאן מאוד :)]
לך בכוחך זה.
אני מאוכזב
דווקא כשמגיבים מעט זה כי קשה לאנשים 'פשוטים' לבטא רגשות במילים.
אבל אם בכל זאת תרצה-
זה שיר נדיר.נפלא.