הזמן מכאיב ולא נותן לי מנוחה,
עושה לי דהז'הוו לתקופות קשות יותר,
לימים שבכיתי בהם.
אני יודעת שכמה שהזמן יעבור, נתרחק
עד שלא נוכל לחזור.
מרחוק או מקרוב,לא משנה מאיפה תסתכלו-
כבר לא תראו אותי נופלת.
עברו כבר הימים שכולם יכלו לראות
לכמה חלקים אני נשברת.
מרחוק אני רואה משהו מנצנץ,
לא ברור, אבל עושה לי דהז'הוו לתקופות יפות יותר,
לימים ששמחתי בהם.
ואז אני חושבת שאולי יש סיכוי
שמשהו בכל זאת יסתדר.
תגובהתגובות