מציאות פרטית.

דמעות ספורות,

מול שמחות אינסוף.

ובכל זאת

שבורה.

דמיונות שאין בהם ממש

מול מציאות מתבהרת.

ועדיין,

מכורה.

מכל הבקשות שבעולם

מכל הרצונות,

עדיין אל אותו הדבר מייחלת

בכל הצורות שמכירה מבקשת-

לא להיות נבוכה.

ובכלל,

נראה שבזמן האחרון

אינך שומע אותי,

לא צוחקת ולא בוכה.

אני יודעת,

שאם אשמע ודאי תאמר לי

כל הזמן הזה,

איך את עדיין לא מאמינה.