מצות ישיבת ארץ ישראל

בעזהי"ת.

הוא לא מאורות ארץ ישראל?

אלה ציטוטים מפנקסי הרב. פעם צוטטו בספר "אורות" שערך בנו,
ופעם בספר "ארץ חפץ" שערך הרב ישעיהו שפירא.

עוד ספר לחמוד, אולי יהיה נכון יותר לומר לכמוה אליו. תודה לך על אמרי השפר ודברי החכמה. נהניתי להשכיל ולהחכים. וכבר אמרתי פעם שכמות הידע שלך ושליטתך בו מרשימים ביותר.

מה שכן, כאשר נגשים לכתוב מאמר, חשוב שגודל הידיעות לא יהפך לרועץ לנו: כדאי לא רק לאגד את כל המקורות תחת נושא אחד ולצרפם בסדר הגיוני אלא יש גם לבאר ולהסביר, להוסיף מעט מילים ומשפטים שיקשרו בין מקור למקור.

אז שוב תודה לך,
רבקה. :)

בתורת הגלות הכל נדרש לביאור ופירוש וסידור הגיוני על מנת שהקוראים יבינו היטב את הדברים.

תורת א"י, להבדיל, דורשת מהקוראים לשמוע ולהאזין, להרגיש ולהפנים, להתפעל ולהתרשם, לחבר את הדברים ולקרוא את מה שבין השורות בעצמם.

חן חן על הקריאה.

אך עדיין אני מרגישה שיש צורך "להנגיש" יותר. להסביר ולבאר. לתת ולהוסיף מעט מילים של הכותב. אני מודה שאני דווקא נהנית לקרוא ולהבין דבר מתוך דבר מאוסף של מקורות אשר אתה אוגד למאמר (בחן ובכשרון יש לציין), ובכל זאת... זה מעט מפריע וחסר לי לפעמים. אבל זו רק אני.

רבקה. :)

בחרתי מקורות שנראו לי מתאימים מתוך הרבה מקורות שקיימים על ייחודה של א"י. כמובן, רחקתי מלהקיף את הנושא או להביא אותו לאחדות שלמה. בדורות האחרונים יש נטיה הולכת וגדלה לעשות רציונליזציה של הדברים,
לנסות לתפוס הכל או להבין הכל. יסוד הרצון הזה הוא דעת השם וזה טוב, אלא שנדרש מכולנו ללמוד לדבר שפה ברורה תוך שמירת קדושת הלשון.

אגב, הנטיה עליה אתה מדבר מאד מסוכנת בעיני, ומביאה לגישה של "או הכל או כלום", אותה ראינו אך לפני כמה שבתות בחטא המתאוננים והמתאווים. וכמו שכתב הרב בעו"ר: "יש חסרון בטבע האדם, שמה שהוא חפץ הוא הרבה מאד, וכשאינו יכול להגיע למבוקש שלו הוא מניח ידו ואינו חפץ להשתלם כלל" - וזו סכנה גדולה.

אגב, יש באתר של "מכון מאיר" שיעור יפה של הרב ערן טמיר בנושא הזה.

חטא המתאוננים והמתאווים לא היה כזה, אלא סתם התמכרות לתאוות מהסוג השפל ביותר.
חטא הכל או כלום נעשה ע"י קורח ועדתו וע"י המרגלים.

בפרשיות השבת הקרובות יותר אלינו מצאנו ג"כ עניין זה. לגבי חטא המתאונני והמתאווים: כיוון שהורחקו מן הקודש, לא רצו להיות קשורים אליו ולכן נתאוו תאווה לבשר. ועיין בדברי המש"ח (או צפה בשיעורו של הרב ערן, לחלופין...)

פירש רש"י: כמתאוננים, מבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום. ופירש בקצה המחנה: במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים.

חטא התאוה היה חטא של האספסוף שהתאוה לתאוה אחרי שכבר הזדככו ע"י אכילת מן. לעומת זאת, חטא המתאוננים היה ביטוי ריק לחוסר אמונה.

כל מחנה ישראל בדור המדבר היה קדוש, אבל היו בו דרגות שונות של קדושה. ומפירוש רש"י משתמע שבחטא המתאוננים, יש דעה שחטאו שפלים,
ויש דעה שחטאו גדולים. לפיכך, בין אם היו רחוקים מהקודש, בין אם היו קרובים אל הקודש, החטא היה כפירוש ספורנו שלא התאוננו בלבם באמת, כי לא היה אצלם שום סבה ראויה לזה שיתאוננו וכו'.

וכך גם פירושיהם נפרדים (כמובן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", ואין כוונתי שהם מפורדים, זרים ומנוכרים זה לזה במהותם, שהרי מהותם יונק מאותו מקור). בכל אופן, רבי מאיר שמחה, בעל המשך חכמה, מסביר חטא המתאוננים והמתאווים כך: כיוון שראו כי הובדלו הלויים בקדוש ד', הרגישו הם כמורחקים מן הקודש. על כן חפצו להנתק ממנו. חפצו הם בבשר תאוה שנאסר, משום שבבשר המותר צריך לעשות פעולות מסוימות ע"מ שיהיה כזה. הם חשבו שבגלל שאין חלקם כבני לוי, כבר אין טעם בפעולות והמעשים האלה, המקרבים אל הקדושה (שהרי ממילא כבר אינם ב"קדושה המעולה", אלא רק הלויים). לכן בא פתרון הקב"ה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" – שהוא מן "תחבולה" כדי למשוך בה שאיפת העם: אם אין בכם יותר יתרון הבכורות ואם אינכם בני לוי – אז לפחות נסו לשאוף להיות אחד מאנשי הסנהדרין.

וכדברי המש"ח: "יתכן, כי כאשר הבדיל השי"ת בני אהרון ושבט הלוי לעבודתו, היו מהאומרים, אחרי אשר אנו רחוקים משלמות מופלגת, דביקות באלוקות, למה נזכך אותנו בפרישות מבשר ומתאוות הבשריי, כיון שאין לנו יתרון מזולתנו, לכן היה מהתחבולה האלוקית לעשות שבעים אנשים מזקני ישראל מעון לשכינת השי"ת, וכל אחד מישראל אשר שאר רוח לו ומתנהג בפרישות ובהתבודדות ראוי לזה, לכן יבדלו מן התאוות, כי כולם יתאוו לההשגחה המופלגה והכבוד האמיתי."

א. ראשית כל, כדאי ללמוד מגדולים ורק אח"כ מקטנים. כידוע פירוש רש"י לתורה נכתב ברוח הקודש.

ב. אפשר לקבל את פירוש המש"ח כסיבה להתנהגות של חלק מהמתאוים. ואז סנהדרין הוא תיקון לאספסוף.
פירושו קצת דחוק, כי כל ישראל כבר קיבלו את התורה במעמד הר סיני, מי יותר ומי פחות. והרי כתר תורה גדול יותר משאר הכתרים, אז למה שיקנאו בשבט לוי שהופרש לעבוד בקודש? מכל מקום,
לעניות דעתי, שבעים הזקנים נבחרו כי התורה שבעל-פה היא יצירה של כללות ישראל.

א. נכון שכדאי ללמוד קודם מגדולים ואח"כ מקטנים, אך אין זו סיבה לא להביא ולהזכיר את דברי ה"קטנים".

ב. נראה לי לא שייך להגיד על פירוש המש"ח שהוא דחוק.

מקובל אצל כל לומדי התורה שתנאים גדולים מאמוראים, אמוראים מגאונים, גאונים מראשונים, וראשונים מאחרונים.
יש יוצאי דופן, אולם הלימוד הנכון הוא תמיד להסתמך ככל האפשר על הגמרא והמדרשים, וללמוד בעיון את הראשונים.
האחרונים חידשו הרבה חידושים בפירושיהם, אולם כמעט כל פירושיהם חלקיים יחסית לפירושי הראשונים.

אין מקרא יוצא מידי פשוטו. מותר לחלוק על מפרשים אם דבריהם אינם מתיישבים עם פשוטו של מקרא.
אין הדבר פוגם מאומה בגדולתם,
אלא רק מחדד את דבריהם.

שפירושיהם מבוטלים. תמוהים בעיני דבריך בעניין המחלוקת על דברי מפרשים. אפשר להתחבר לפירוש זה או אחר, אך מי אנו שנחלוק? אני מאמינה שלכל פירוש שאינו סותר דברי תורה יש לו מקום, וכן ודאי נכתב ברוח הקודש ומתוך מחשבות נאצלות ורוממות. ייתכן ואיננו מצליחים לרדת לעומק הפירוש או להבין כיצד מתיישב עם הפשט, אך זה אינו אומר שהדברים אינם נכונים. ובכלל, עלינו לחלוק כבוד לגדולים מעמנו, אף שהיו וקדמו להם גדולים אחרים. "כי לא דבר רק הוא - מכם".

כי לא דבר ריק הוא מכם, אימתי לא דבר ריק הוא מכם, כשאתם יגעים בתלמודה.

לחלוק על מפרשים קודמים
כשדבריהם לא מתיישב עם פשט
לא מבטל את פירושיהם, אלא בכל דור נדרש לגלות את הפשט מחדש. וכבר רש"י כתב שהיה צריך לכתוב פירוש חדש לתורה בגלל הפשטים שהתחדשו בימיו. והרשב"ם הרחיב עוד על הדברים.

העריכה או אולי סגנון הכתיבה [?] נראה [לי, בכל אופן]כאילו יש כאן אסופת קטעים- לקחת מפה ומשם...והנה- יש פה מעין מצגת שכולה ציטטות של גדולי ישראל. ואני שואלת- היכן המאמר??? תקן אותי אם אני טועה, אך מאמר צריך להיות פרי כתיבתך- יצירתך.... הרושם שנוצר לי כאן-שזו לא יצירה אלא "עריכה". מקווה שהוא מוטעה.

עבודה יפה מבחינת קטעים- הם אחד אחד! באמת!

אבל התאכזבתי. :(

קראי בבקשה את פרשת בהעלותך והיוכחי שלפי הפשט חטא המתאננים וחטא התאוים אלו שני חטאים נבדלים שלא נעשו ע"י אותם אנשים. ולדייק בפירוש המשך חכמה. לפי פירושו, בחטא המתאוים התאוננו העם על הלקח מאתם העבודה והנתנה ללויים, ולא הבינו שהובדלו הלווים בקידוש השם שעשו כשלא השתתפו בחטא העגל. וחטא התאוה, שהתאוו לבשר תאוה. בנוסף הביא שתי סברות להן הקדים את המלה יתכן. סברה אחת בה הסביר מדוע נאספו שבעים איש מזקני ישראל בגלל חטא התאוה, וסברה שניה, אותה ציטטת, מדוע נאספו שבעים איש מזקני ישראל כתיקון לחטא התאוה. בספרי פרשת בהעלותך נאמר: בקצה המחנה יש אומרים אלה גרים הנתינים בקצה המחנה, רבי שמעון בן מנסיא אומר ותאכל אש בקצה המחנה במוקצים שבהם בגדולים שבהם וכן הוא אומר וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין. ועוד בספרי: והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, אלו הגרים המאוספין מכל מקום, רבי שמעון בן מנסיא אומר אלה הזקנים. לפיכך, איחוד שני החטאים לאחד אפשרי רק על-פי דברי רבי שמעון בן מנסיא, אם סוברים שהתכוון לאותם אנשים בשני פירושיו. רש"י הכיר את המדרשים, ואף-על-פי-כן על חטא המתאוננים הביא את שני הפירושים: במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים, אולם על האספסוף שבחטא התאוה הביא רק את הדעה שאלו ערב רב, וכן תירגם אונקלס וערברבין די ביניהון. לעניות דעתי, רש"י לא ייחס לישראל את חטא התאוה, כי במצרים בני ישראל לא חטאו בעריות. מכל מקום, פירוש המשך חכמה על חטא המתאוננים פירוש חזק, ושאר פירושו לגבי אסיפת שבעים הזקנים יש לקבל כדבריו כסברות. חן חן על הבאת פירושו.

תודה על החידוד, הסבלנות והסובלנות בהסברך. :)