קטע...

תמיד חשבתי שטוב לך, כאן, איתי. תמיד ידעתי שהעולם בשבילך הוא מגרש משחקים אחד גדול. תמיד סיפרת, הסברת, דיברת על כל הטוב שבעולם. תמיד דאגת לשמח את כולם. תמיד היית את זו שמעודדת אותי. תמיד ידעתי שאת החזקה, שאת האופטימית, האחרונה שתישאר להאמין במדינה, במשפחה, בחברה, גם כשהכי קשה וכולם טועים. תמיד היית שמחה, טובת לב.

בשיעורי מתמטיקה, השיעור היחידי שלמדנו יחד, ישבנו, ואני הייתי מתלונת שאני לא יודעת כלום, והיית מסבירה לי את הכל, כל מה שלא הבנתי וגם מה שכן. תמיד היינו צוחקות על זה שאת מלמדת יותר טוב מהמורה, יחד עם מירב וירין, שישבו בשולחן השני, שגם להם היית מסבירה הכל. תמיד היית יוצאת ממבחנים ואומרת בהצלחה לכל מי שמסביבך, שנשארה לעשות את המבחן. תמיד היית עוזרת ללמוד למבחנים האלו, ותמיד מעודדת כשיצאנו מהכיתה, חסרות ביטחון, בטוחות שטעינו בהכל.

תמיד היית את זו שעוזרת ומשמחת, ושואלת מה קרה ועוזרת לכולן לצאת מהדיכי, גם לבנות שלא ממש היו חברות שלך, אלא רק קצת. לא היתה ילדה בשכבה שלא אהבה אותך, אני יודעת זאת.

אבל את, כנראה, לא.

אם רק היית מספרת כמה רע לך, חוץ מבאותם משפטים. אם רק היינו יודעות – כולנו היינו נחפזות לעזור לך! היינו הופכות עולמות כדי שיהיה לך טוב!

אבל את המשכת לחיות, רוצה למות, ואיש לא יודע עד כמה. המשכת לעודד את כולם, וכל מה שרצית היה עידוד. המשכת לעזור ולתמוך ולשאול "מה קרה" כשמישהי הייתה עצובה, בתקווה שיבחינו שזה כל מה שאת רוצה בחזרה. המשכת לשלוח סמיילים לכולם, גם בפרצוף שלך את, וגם וירטואלית, וכל מה שרצית היה חיוך אמיתי, מהלב.

אם רק היית אומרת כמה את עצובה, כמה את בודדה.

והיית כותבת, כותבת את הכל, אפילו חלק מהדברים מראה לנו, או מקריאה לנו כדי "שנשמע את זה במנגינה הנכונה". ותמיד היינו צוחקות, ולא מבינות את הרמזים העמוקים, את שכבות הצער והכאב שהסתתרו תחת כל מילה.

כתבת סיפורים ושירים וקטעים ומאמרים, והכתיבה שלך היתה יוצאת דופן, עמוקה ובוגרת, כמוך בדיוק. תמיד היית הכי בוגרת מכולנו, למרות שהיית הכי קטנה. אנשים אמרו עלייך שאת בת 17, למרות שהיית רק בת 14. היו לך גם חברות אחרות, שהכרת באינטרנט. חברות, שהיום אני מבינה, שהיו קרובות אלייך יותר מאיתנו, למרות שפגשת אותן אולי רק כמה פעמים בודדות, ודיברת איתן רק פעם בשבוע או שבועיים בטלפון. ואנחנו, שבילת איתנו כל יום בלימודים, וגם אחרי הצהרים, ובשבתות וחופשים אחרים. אנחנו לא יודענו, לא שמנו לב.

וכמו שאני מכירה אותך, לא האשמת אותנו, אלא רק את עצמך. המצאת לעצמך כינוי שהראה את הבדידות שלך, ולמרות שלא ידעת, גם את כל הטוהר והכאב שבך. The Crying Angel, כך קראת לעצמך. ופעם רשמת את זה על השולחן, ביחד עם ציור שמאוד אהבת לצייר, של סמיילי בעל עין אחד, קיקלופ שהמצאת לו כינוי חיבה, "קיקי", וכולן למדו לאהוב אותו. ומישהי גילתה את הכינוי, והבינה שזו את. היא היחידה שבאמת ידעה את זה, והיחידה שהבינה כמה בודדה את וניסתה לקרב אותך למעגל חברותיה. זה לא הצליח. וכמו שאני מכירה אותך, את התייסרת לשווא. אמרת לעצמך שאת רק מפריעה להן, שאת מעיקה עליהן בנוכחותך, והתרחקת מעט. ושוב  היית בודדה. ואנחנו כלל לא שמנו לב.

ולא ראינו כמה את פגיעה, גם כשהתלוננת על רב שגילה, והתנכל אלייך. היית בוחרת לא להכנס לשיעורים שלו, למרות שזה יפגע לך בציון. אמרת שאם הוא ממשיך ללמד אותך בשנה הבאה, את תלכי למנהלת ותדרשי פטור מהשיעור, למרות שמשיעורי בקיאות אי אפשר להוציא פטור. אם באמת היית מגיעה לזה – לא היית נכנסת לשיעורים שלו. לא היית מוכנה שהוא יגיש אותך לבגרות. היית מתעקשת על זה כ"כ חזק, שאיש לא יכול היה לעצור בעדך, עד שהיו מחליפים אותו.

ובאמת, איש לא הבין מה יש לך נגד הרב הזה, כי לא סיפרת לאיש מה הוא עושה לך, כמו שלא סיפרת על שום דבר אחר. רק המכתב שהשארת לנו, אחרי לכתך – הסביר הכל.

ואם רק היית אומרת, היינו עוזרות לך! היינו הופכות עלמות למענך!

אבל לא רצית להעציב אותנו. רצית שתמיד תהיה לנו תחושה טובה. רצית שנשמח, ולא רצית שנהיה אנחנו עצובות בעצבות שלך.

אם רק היית מדברת איתנו, מטר. אם רק היית מספרת לנו כל מה שקורה לך, במשפחה ובחברה. גם ההורים שלך לא שמו לב. גם לא המורות. אבל הכי נוראי – גם לא אנחנו, החברות. אם רק היית מספרת לנו, היינו עושות הכל שיהיה לך טוב.