מצטער על ההפסקה הארוכה. עכשיו אחרי שגמרתי סופסוף (כמעט...) עם הבגרויות יש לי קצת יותר זמן להתפנות לכתוב את הסיפורים שלי...
הלידה הקשה
ובעולם הזה בירושלים עיה"ק, ליל שבת השעה 2:00 לפנות בוקר.
מרים התקשתה להירדם.
היא הרגישה כאבים עזים בצידי הבטן.
היא התהפכה במיטתה מצד לצד. כאילו כדי להקל על הכאבים, אך כמובן זה לא עזר במאומה.
'הנה זה מתחיל.' היא הרהרה. לרגע הזה היא חכתה כבר מזה חמש שנים.
עוד מאז החתונה היא ובעלה לא זכו להיפקד בפרי בטן. מה הם לא עשו. הם הלכו לטובי הרופאים והמומחים, וכשראו שזה לא עזר, שהרופאים פסימיים ולא נותנים תקווה, הם פנו לרבנים גדולים ולמקובלים.
לפני כשנה הם הלכו בייעוץ של חבר למקובל ידוע בנתיבות.
הצדיק אמר להם כמה סגולות לעשות ובירך אותם שבעוד שנה הם יזכו להיפקד בבן זכר. ואכן כך קרה.
ההתרגשות הגדולה שאחזה בה גרמה לכך שכמעט ולא חשה בכאבים העזים.
'זה מוקדם מידי.' היא חשבה. היא חייבת להעיר את בעלה.
"משה, משה." היא קראה לו. אך לא הייתה שום תגובה. רק נחירות קלושות.
היא ניסתה שוב. והפעם יותר בקול. "משה, קום, אני מרגישה שזה מתחיל."
משה פקח עין אחת. "מה, מה את רוצה, מדוע את מעירה באמצע הלילה?"
הוא אמר וחזר לישון.
מרים כמעט צעקה. "משה אתה חייב לקום, אני מרגישה שיש לי צירי לידה."
הפעם הוא התעורר ממש. הוא קפץ. "מה כן?! זה מוקדם מידי, לא?"
"כן גם אני חושבת ככה." היא אמרה. "בכל אופן אנחנו חייבים לטוס לבית- חולים."
הם נכנסו לרכב. משה התניע וטס לעבר בית- החולים.
הכבישים היו ריקים. כמעט ושום מכונית לא נראה באופק. הכביש היה חלק ורטוב מהגשם שירד בלילה.
משה פחד שאם ימשיך להגביר המהירות הוא יאבד את השליטה על הרכב עקב הכבישים החלקים. לכן מיתן את מהירות הרכב ונסע קצת יותר לאט אך בטוח.
לאחר כרבע שעה הם הגיעו לשערי- צדק.
הם יצאו מהרכב מכורבלים במעיליהם ונכנסו בשער הראשי לאחר שעברו בדיקה בטחונית.
הם נכנסו למחלקת היולדות לחדר 17 שם המיילדת כבר הייתה מוכנה להתחיל.
היא אמרה להם שקודם היא תצטרך לעבור בדיקה רפואית כדי לוודא שהכל תקין.
מרים נכנסה לחדרו של הרופא והלה החל בבדיקה
לאחר כמחצית השעה הרופא אמר למשה את התוצאות.
"התינוק נמצא בזווית לא נוחה, לא נוכל להוציא אותו בדרך הרגילה, בדרך כלל מספיק רק פתוח את צוואר הרחם, הפעם נצטרך לעשות ניתוח קיסרי."
משה הנהן. הוא הבין את המשמעות.
"נקווה שהלידה תילך חלק ללא תקלות מיוחדות." אמר לו הרופא.
המיילדת החלה בפעולה.
כל אותה העת המתין משה מחוץ לחדר כשהוא קורא מתוך ספר תהילים מתפלל שהכל יעבור בשלום ולא יהיה שום דבר מיוחד.
הוא קיווה בכל ליבו שהתוצאות יהיו טובות.
לאחר דקות ארוכות שנדמו לו כנצח יצא הרופא מהחדר וסימן למשה שיאות לגשת איתו למשרדו.
משה ניסה לקלוט משהו ממבע פניו של הרופא אך ניכר היה שהוא מנסה להתאמץ להסתיר את אשר התרחש בחדר.
תחושה פנימית אמרה למשה שמשהו לא בסדר. משהו בליבו אמר שלא הכל הלך חלק.
הוא הציץ בפניו של הרופא. הם היו נראות לו מודאגות משו.
הם הגיעו למשרד. המשרד היה נאה ומאובזר.
הרופא הזמין את משה לשבת.
הוא התיישב. ציפה לשמוע את הגרוע מכל.
ואכן חששותיו התאמתו.
לאחר כמה שניות של שקט מותח הרופא פתח בדיבור.
"קודם כל מזל טוב. נולד לך בן." אמר הרופא.
"תודה." מלמל משה ושמח בכל ליבו שסופסוף הם זכו להיפקד בפרי בטן.
"תראה מר שטיין." אמר הרופא. "הלידה אמנם הייתה בסדר, אך התינוק לא יצא רגיל ככל התינוקות."
משה התפרץ. "מה זאת אומרת?"
הרופא נאנח. הוא לא כל כך ידע איך להגיד לו את זה. הוא שקל את מילותיו, משתדל לעדן את המציאות כמה שאפשר.
"מתוצאות הבדיקה שערכנו לאחר הלידה התברר שלצערנו התינוק נולד עם מספר מומים חיצוניים." הוא פרט. "גילנו עיוורון בעינו השמאלית ובנוסף הוא גם יהיה חרש במהלך חייו ורגלו הימנית משותקת לחלוטין."
הרופא עצר. הוא נתן למשה לעכל את הבשורות הרעות.
פניו של משה היו נפולות.
הרגשתו הייתה נוראית. הוא אמנם שמח על זה שלאחר שנים של ציפייה ותפילות הם זכו להיפקד בבן, אך דבריו של הרופא פגעו בו קשות.
הרופא הביט במשה. הוא ריחם עליו באמת. לא לכל אב יוצא להתמודד עם מצבים כאלה.
משה הודה לרופא ויצא ממשרדו בפנים נפולות.
הוא לא ידע כיצד להתמודד עם זה. אך הוא בטח בה' שייתן לו את הכוחות.
תגובות
זה לא נותן שום תקווה..
אופפ..
זה ממש ממש יפה,
אבל שניה הערונת-
יש המון 'הם'ים בסיפר, זה ממש מציק..
לתשומת הלב. :)
ממש יפה!!
כתיבה זורמת.
רק הארה קטנה,
לא יודעת אם זה כ"כ עקרוני
אבל לפי ידיעתי חירשות ועיוורות אי
לא מגלים ישר אחרי הלידה,
לוקח זמן עד ששמים לב לזה.
האי אמינות בעניין הזה קצת הפריעה לי.
תודה רבה:)
ב"הצלחה=]
-הדוסה-
ובאמת שעצוב...