אני שונאת את העולם הזה. טוב?
הכל כל כך אכזרי. כל כך רע.
מה בסך הכל ביקשתי? להיות קצת מאושרת? כל כך קשה?
אני באמת רוצה שכל מעשיי יהיו לשם שמיים. אבל אני לא מצליחה.
חנוקה. גמורה. עייפה. כואבת.
כך כל לילה. לפני השינה. אני פוגשת את השריטות שלי, את הכאבים שלי, את הלב השבור שלי, שהתעייף מזמן מחיפושים בלתי פוסקים אחר האמת. אחר הטוב.
בלי שאף אחד שם לב. בבוקר אני ניגשת בהיסוס למראה, לוקחת את המסיכה בידי הרועדת, ולובשת על פניי. בלי שאף אחד לא רואה מה יש מתחת. בלי שאף אחד לא מכיר את הכאב. כי הכאב שלי, הוא רק שלי. והנפש השרוטה שלי, היא רק שלי. ואף אחד לא יודע. רק רואים מחייכת, מצחיקה, בלי לדעת מה באמת יש בפנים.
ולדבר על זה אי אפשר בכלל. אף אחד לא מבין. לא רואה, לא שומע. זה לא מעניין כ"כ. ואני, בשלי. נגמרת מיום ליום, נשרטת, כואבת. לבד. לבד. ואתה ריבונו של עולם, אני יודעת שאיפה שהוא אתה שם. מביט בי. כואבת. זועקת. מנסה להושיט לי יד לעזרה. עד שאני יורה חץ אליך, ואתה... מתחרט. אולי כבר לא אוהב. ואני מבינה אותך למה. מבינה כ"כ. מי אני, ברייה מטופשת שכמותי. חיה מדקה לדקה בבדידות עמוקה. חוטאת לך. ואתה..מקשיב. מקשיב ולא עושה שום דבר. אולי לבינתיים. אבל אני נגמרת. בורחת מהזמן,אבל מייחלת לו כלכך. יודעת שאסור,אבל מתירה לעצמי. כי מה כבר אוכל לעשות? האפשרות היחידה היא שתיקח אותי מכאן. אני יודעת שזה מטורף להגיד את זה. ויש שיגידו שזוהי קטנות אמונה. אבל לא. רק אני ואתה יודעים באיזה מצב שורף אני נמצאת. ומרוב מרמור- עושה רע גם לכולם. אז אולי יהיה טוב לעולם בלעדיי? אולי כולם ישמחו כלא אהיה בכלל? ואולי, אולי אני אפסיק לכאוב את הכאב הזה. של כמיהה. של צייפיה. להקים בית, למענך. להשכין אותך. בטהרה. ולא כמו עכשיו.... שאני לא רוצה להגיע למצבים שכאלו. אבל אני מגיעה. כי זה כבר בלתי נשלט. מוות או חיים?
תגובות
אוקייי, בחיים אבל בחיים לא הייתי יכולה לנסח את זה יותר טוב!!!!!!!
"מנסה להושיט לי יד לעזרה. עד שאני יורה חץ אליך, ואתה... מתחרט. אולי כבר לא אוהב."
אמל'ה! זה כ"כ מדוייק!!
זה פשוט טוב!!
אין לך מושג כמה נגעת!!
תודה לך!
והרבה הצלחות!! תמשיכי להעלות!! זה טוב!
כמה טוב זה להכנס לכאן, ואת, בפשטות... מזכירה לי את מה שאני משננת לכולם מגיל 15... "אין לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד מולו."
תודה ענקית ענקית.
אבל, זהו ניסיון מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד קשה.
יותר מהניסיון, זה כאב שכבר לפעמים אי אפשר להכיל...
לכן, צריך הרבה תפילות. לא כאלו מהסידור. אלא מהמקום הכי כואב שלי...
לכן אני כותבת..
זה נובע מתוך קונפליקט נוראי שמגדלים אותנו לתוכו-
מצד אחד- הדרישה מהסביבה שלנו להיות צדיקים ולעשות כל דבר לשם שמיים
ומצד שני- חוסר המעשיות והאנושיות שבעניין. התלישות של האמירות האלו מהמציאות. וחוסר ההכרה של רבנים ורבניות בקושי הזה ובניתוק הזה.
הקונפליקט הזה גורם לנו, בני הנוער, ייסורים נפשיים רבים.
עד כדי שיגעון ואובדן שפיות/ראיה נכונה של המציאות.
מתוקה שלי,
את חייבת לצאת מזה. אסור לך להישאר במקום הזה. הוא יכול לשגע אותך ואת מעידה זאת על עצמך.
תדאגי לעצמך-
קודם כל, ודאי שאת הולכת באמת למצוא תשובות אבל במקביל מורידה הילוך ולחץ מה"אמונה" הקיצונית הזו.
את שואפת לשלימות וזה נהדר.
אבל בבקשה, את פוגעת בעצמך. קודם תמצאי את התשובות האמיתיות לשאלותייך ורק אז תלכי בכל הכח על הרצון לעשות כל דבר לשם שמיים.