אי שם במרחב בצידי הצדרכים
צומחים אלפי סוגים של פרחים,
כמעט כולם מתמידים בחיוכים,
למה? ככה. כי הם מוכרחים.
אי שם במרחב בין גבעות והרים
כל אותם הפרחים צומחים וגדלים,
יתכן שחלקם חשים ממש אומללים
אך כולם מחייכים כי לכך הם רגילים.
ואתה ההולך ולפרחים מתכופף
ומחפש את המסכנים שצריך ללטף,
שים נא ליבך גם אל אותם הפרחים
שבחוץ מחייכים אך בפנים אולי בוכים.
כי גם מי שמחייך ומתנהג כרגיל,
זקוק מידי פעם למילה טובה,
כי כל אחד, בכל גיל,
לא יכול לחיות בלי אהבה.
תגובות
המשל, הדימוי לפרחים מאוד מוסיף.
החרוזים נשמעים כמעט ולא מאולצים.
הכאב הסמוי זועק כאן מכל מילה.
שכוייח.
כל הפשטות שבו צועקת!! וזה כ''כ נקי.
אהבתי, מאוד מאוד מאוד.
כרגיל יש לי בעיות עם חרוזים, אבל הדימוי תופס חזק ומחפה על זה.
כל הכבוד! :)
עלי והצליחי!
אני דווקא אוהבת לפענח מטאפורות.
אבל בזמן האחרון אני מרגישה שעייפתי.
והשיר הזה שבה אותי :)
בכל אופן סליחה על ההערה, אך דמיוןן לפרחים ממש ככה ראיתי בשיר אחר פעם,
עדיף לשמור על ייחודיות.