בסיעתא דשמיא
האחות עטפה את היצור הזעיר בחיבה, בחנה אותו בעיון ומיהרה לצאת מן החדר. חיה שכבה על מיטתה, רואה מזוית עינה את התינוק המוצא עוד בטרם הספיקה ללטף את שערותיו, אבל היא חשה מותשת פיזית ונפשית ולא ניסתה לעצור את האחות.
"מזל טוב אבא", קראה האחות לאהרון שעמד בפינת המסדרון, כוסס את צפורניו, "זה בן. אשתך מחכה בחדר". אהרון שחרר אנחה שהיתה כלואה בו, נשא תפילת הודיה פרטית משלו ומיהר לברר איפה התינוק. "התינוק כבר בבדיקות אצל הרופא. תראו אותו מאוחר יותר". הוא הנהן. מוזר. בשתי הלידות הקודמות הם זכו לראות הרך הנולד במשך כמה דקות, עוד לפני שנלקח לתינוקייה. אולי זה נוהל חדש.
חיה חיכתה לו, מאושרת. "עוד בן!" היא אמרה וכל השמחה שבעולם נמסכה בקולה. "מענין למי הוא דומה". דמותם של אליהו בן הארבע ויהושע בן השנתיים צפה מול עיניה. אליהו היה עם שער כהה ועיני אגוז יפיפיות, יהושע היה עם שער בלונדיני חלק, כמו רוב האחיינים בצד של אהרון, גם לו היו עיניים חומות.
"הודעת כבר להורים שלך ושלי?" אהרון השיב בשלילה. מהורהר. "ראית את התינוק?" הוא שאל והפעם היה תורו להיענות בשלילה. "אני חושבת שזה הנוהל פה", אמרה חיה, "נראה לי שגם את יהושע לא הספקנו כמעט לראות. כן, אני ממש בטוחה שככה היה". לפעמים, האדם מתגונן עוד לפני שהוא יודע מפני מה.
הרופא נכנס אל החדר. פניו רציניות.
"אתם אהרון וחיה כהנא?" הם הנהנו בראשם בשתיקה. חרדה הציפה את ליבם בגלים. רופא, אף פעם לא בא אליהם מיד אחרי הלידה. זה בטוח.
"ראיתם את התינוק החדש שלכם? לא? אני ראיתי. הוא מתוק מאד". הרופא דיבר מהר. רוצה להיות כבר אחרי הבשורה הקשה. החלק הקשה ביותר בתור רופא הוא להודיע למשפחות על אובדן יקיריהם או על מחלה של התינוק.
"הוא חמוד מאד ויפה מאד ועם תסמונת דאון". זהו, הבשורה נאמרה. שום דבר לא ישוב להיות כשהיה.
"אבל, הכל היה רגיל. הריון רגיל. לידה רגילה. איך זה שלא הרגשנו כלום??" "נכון. אלו בדיקות מיוחדות שרוב העם לא עושה. צר לי". הוא היה נראה כל כך אומלל. אהרון היה מרחם עליו אלמלי שהיה עסוק בלרחם על עצמו.
"אבל אני צעירה. זה רק הריון שלישי שלי. אני עוד לא בת שלושים". קולה היה מתחנן. כאילו הרופא הוא זה שאחראי למחלתו של תינוקה. "זה לא קשור לגיל. זה סתם מיתוס שגוי שמושרש בקרב הציבור. תסמונת דאון יכולה להופיע בכל לידה. בלי קשר לגיל של האם אבל נשים הרות מבוגרות נמצאות בסיכון גבוה יותר. אני אכנס אליכם מאוחר יותר עם רופא מומחה בתחום. האחות תביא לכם את התינוק עוד מעט. שלום". הוא יצא. מותיר אחריו זוג צעיר, המום.
"אז יש לנו תינוק עם תסמונת דאון? לנו??" חיה שאלה. מוכרחה לשבור את השתיקה המפחידה של אהרון.
"לנו", השיב אהרון בקול צרוד. מודע לכך שהוא הגבר כאן והוא זה שצריך לחזק אבל מרגיש בעצמו מרוסק ושבור.
היא היתה היולדת היחידה בחדר, אולי במכוון. וכששררה שתיקה ביניהם היה החדר דומם, רק בכי עז של תינוק בן יומו חדר אליהם מחדר התינוקות. אולי היה זה התינוק שלהם.
כמו מתוך חלום נזכרה חיה בלידתו של אליהו, בכור בניה. אליהו היה תינוק בכיין וחמותה עיקמה את האף כששמעה את צרחותיו הבלתי פוסקות. שבע גיסות היו לחיה וכולן מושלמות. כשהצטרפה חיה למשפחת בעלה, נכנסה בניגוד לרצונה לתחרות מתמדת של מושלמוּת. מי תתלבש הכי אופנתי, מי תעבוד במשרה הכי משתלמת, מי תאפה את העוגה המושקעת ביותר. מי תקבל הכי הרבה מחמאות. מי תנצח. מי תבלוט. מי תרשים. בתחרויות האלו ניצחה חיה תמיד מהכיוון השני. היא קיבלה הכי הרבה הערות. תמיד העוגה שלה היתה זו שנפלה באפיה, ולמרות חיפושיה הרבים, לא מצאה עבודה מפרנסת במיוחד. לחיה נדמה היה כי הילדים של גיסותיה מעולם לא בכו בלילה, אף פעם לא פלטו על הבגד החגיגי של שבת, ותמיד היו מחונכים ומוצלחים. ילדיה שלה, לעומת זאת, התנהגו כמו ילדים רגילים ובריאים. רבו על חתיכת לגו, פלטו על הבגד החדש של הברית ובכו הרבה. הרבה מאד.
עכשיו, כאילו כדי להשלים את התפאורה האומלללה הזו, נכנס גם הילד החדש שלה. חיה יכלה לראות בעיני רוחה את הגיסות נועצות מבטים, מתלחשות. יכלה לדמיין את ילדה נמוך ושמנמן, גמלוני ומסורבל. זוחל כשכולם יודעים כבר לרוץ, מדבר כשכולם מתחילים לקרוא. הכי רחוק ממושלמוּת.
דפיקות עדינות על הדלת קרעו את חוט מחשבותיה העגום. האחות נכנסה, אוחזת בידיה חבילה קטנטנה. "את יכולה לקבל אותו עכשיו?" היא שאלה את חיה באמפתיה, מודעת למצב העדין. "פשוט אם לא, נאכיל אותו אצלנו. הוא רעב מאד".
חיה נטלה אותו מזרועות האחות. בוחנת אותו בדקדקנות, אהרון לצידה.
הרופא צדק. הוא היה מתוק. שערו שחור כהה ועיניו עיני אגוז כמו של אליהו ויהושע, מלוכסנות.
הוא פעה בקול דקיק והיא חיבקה אותו. אותו, שנוצר ממנה וניזון ממנה. שהיה תשעה חודשים בבטנה וכעת מחכה לה שתאכיל אותו, כי חלב אם אמיתי, יכולה רק היא להביא לו.
"ילד שלי", היא לחשה לאוזניו בלבד. אפילו אהרון לא שמע אותה.
"אתה שלי ואני שלך ואני אוהבת אותך".
תגובות
ממש מיוחד!
אבל באמת, מהמם. עלילה יפה, כתוב בצורה מושכת ומהממת.
שכוייח.
[כדאי לעבור שוב על הסיפור. יש כמה טעויות הקלדה...בהצלחה!]
כך, כמות שהוא הוא קצת יוצר רושם של קטיעה.
שפרירית- צודקת, אבל אני די חלשה בלתת כותרות לקטעים שלי, אז אם יש לך רעיון- את מוזמנת להציע.
ושוב- תודה רבה. פשוט כיף לקרוא את התגובות המעודדות שלכם!
חנוכה שמח!
:) :) :)
בד"כ לא מודעים הודעה כזו מיד אחרת הלידה, אלא כמה שעות אח"כ, וגם לא מנחיתים את זה ונעלמים..בד"כ הרופא שמוגיע מסביר מזה ואיך אפשר להתמודד עם זה...
הכתיבה רהוטה, וקראתי את זה בעניין!!!
דוסית- אין לי בקיאות עצומה בנושא הזה, אבל נראה לי שהרופאים קודם מודיעים, נותנים זמן לעכל ואחר כך באים להרחיב את המידע.
ושוב- תודה רבה!
שימחתם!