יושב על הסלע, מקשיב לשקט שמסביבי.
רק קול ציוץ הציפורים ואוושת העלים הפרו את הדממה.
אני כאן לבד. עם עצמי. עם המחשבות שלי.
מביט מעלה אל השמים התכולים כאילו מנסה לגלות סימן כלשהו שאכן יש שם מישהו למעלה במרחבים האדירים הללו, שצופה בי ברגע זה, ומקשיב לרחשי ליבי, הנשפכים לפניו כתפילה חרישית, זועקת, דוממת.
למרבה האירוניה, צמרות עצי היער הגבוהים, הסבוכים, הסתירו מעיני חלקים מהשמים, ורק כמה פיסות כחולות יכולתי לראות בין סבך העצים ענקיים.
הסתכלתי על העצים במין מבט מאשים כזה, כאילו הם אלה שניסו להסתיר ממני את האות או ההבזק בשמים שהתאמצתי כל כך לראות, שבאמת יוכיחו לי שתפילת ליבי לא נאמרת לשווא.
אך לפתע חשתי כמה אני קטן ועלוב לעומת העמים הענקיים הללו, שהתנשאו לגובה כה עצום. 'כמה אני אפסי מול מעשיו של הבורא.' הרהרתי.
הבטתי שוב בעצים, הפעם יותר לעומק. פתאום הם נראו גבוהים, מכובדים, אצילים כאלה.
צמרות העצים הירוקים כאילו חייכו אלי בהבנה. ואני חייכתי אליהם בחזרה.
'אני סבוך כמותכם.' אמרתי להם.
והעלים כאילו הנהנו עם הרוח הנושבת.
'מה רבו מעשיך ה'.' חשבתי.
הנה, בכל זאת הצלחתי להרגיש אותו. אותך.
יושב על הסלע, השקט שמסביבי נוגד את סערת רוחי ואת נפשי הרועשת.
הלב גועש ממחשבות.
והשקט שמסביב מנסה לחדור פנימה אל תוך הגוף והנשמה, רוצה לתת רוגע ושלווה פנימית לנפשי.
ואוויר היער הצלול מטהר את מחשבות ליבי, מזכך את נשמתי.
והתפילה בוקעת מעמקי ליבי, רוצה לפרוץ החוצה, להרקיע שחקים, לנפץ את המחסומים.
אך תפילתי נאמרת בקול דממה דקה, זועקת, דוממת, פורטת על מיתרי הלב.
עולה לה למרומי השמים, פותחת שערי דמעות ובכיות, נאספת על ידי מלאכים לבנים, צחורים כשלג.
ויושב במרומים לוקח את תפילה חרישית, ומצרף אותה אל סל הדמעות הזולגות מעיני, ומכפר לי על כל חטאיי ועוונותיי.
'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ.'
תגובות