היום הנורא מכל הגיע.
באים לגרש אותי מכאן. להוציא אותי מפה בכח.
רוצים לנתק אותי באכזריות מהסביבה הטבעית שלי, מהמקום בו נולדתי וגדלתי כל חיי.
מהמשפחה שלי, מהחברות שלי, מאחיי ואחיותיי, מכל האנשים הקרובים אלי.
רוצים לעקור אותי מהשורש שלי. מהנשמה שלי.
מנסים לקרוע אותי מגופי.
למה כל זה מגיע לי?!
מה כבר עשיתי ובמה חטאתי שעלי להיפרד בצורה כה נוראית מחברותיי?!
אם אפשר לקרוא להן עדיין חברות...
הרשע ההוא גם עקר לחברות שלי את הדעת...
הוא שכנע אותם בכל מיני טיעונים מוזרים ומשונים שכל זה רק לטובתם.
'עכשיו יהיה לכם יותר מקום.' הוא אמר להם.
'עד עכשיו גרתם בצפיפות ובדוחק, מהיום אתם תחיו ברווח ובנחת.'
הוא אפילו שיחד אותם בצעצועים חדשים כדי להרגיע אותם.
הוא הבטיח להם קוביות חדשות.
אני מזועזעת מהמחשבה שחברותיי הסכימו לנטוש אותי לטובת האינטרסים שלהם.
כל השנים האלו גדלנו יחד, דיברנו אחת עם השנייה, צחקנו, אכלנו יחד, לעסנו יחד, טחנו יחד, ומה לא עשינו...
ועכשיו אחרי כל זה, משפילים אותי, מבזים אותי, קורעים אותי, זורקים אותי לכלבים...
חשתי נבגדת.
אני מביטה בבולדוזר המתכתי, האימתני, אשר יד אדם בו, מתקרב לעברי. אני שומעת אותו נאנק מכאבים, יורק את דמו.
אני חשה בכאב הפיזי שלו ובכאב הנפשי שלי, אך לא מבינה כיצד הוא הסכים להיפרד ממני בצורה מכאיבה שכזו.
'מה לא הייתי מספיק טובה בשבילך כמו שאר חברותיי?! אני מנסה להגיד לו.
אך הוא רק מסתכל עלי במבט אטום במקצת ולוחש לי, 'אני אשמור אותך למזכרת כל חיי, עד זקנותי, יום יבוא ואני אאלץ להיפרד מכולכם אני אצטרך להחליפכן בשיניים מלאכותיות, ורק את תישארי שלמה וטבעית לנצח.'
נכתב בעקבות עקירת שתיים משיני העליונות..
תגובות
לא בבוטות.
וזה כבר מעלה בסגנון שכזה
יישר כוח!
שבוע טוב!
לא עוד עקירות.
:)
נכון כולם חשבו על גוש קטיף וכו'?
אכן הכתיבה נחמדה מאד וגם 'הרעיון'.
אבל , יש כאן ניצול ציני של דמיון לאירוע שהכאב עליו לא פג ולא יחלוף. שסומכים עליו "טרגדיה" אישית אגואיסטית.
מלבד הנ"ל, איחוליי לבריאות טובה ושלמה.