יקרה שלי!
שאלת אותי מה שלומי,ואני שלחתי לך חיוך קורן,
אבל בלב רציתי לבכות.
שאלת אותי איך עוברים הימים,ובקול שקט חלקתי חוויות,
אבל בלב רציתי לזעוק לך את הזוועות.
זרקת לי מחמאה,ובתגובה צחקו לי העיניים,
אבל בלילה,רחוק ממך,הן שרפו,הורידו דליים של מים.
אמרת לי בכל הזדמנות שיש לי לב ענק,לב זהב,
וכל כך רציתי לצרוח לך,כמה שהוא קטן,כמה שלא נותר בו עוד מקום להכיל,-הוא כולו שותת דם.
הענקת לי חיבוק,והידיים שלי עטפו אותך בחיבוק חזרה,
אבל בלילה,אותן הידיים,ננעצו בכאב בבשר החשוף,מנסות להחניק זעקה.
ואת לא תיארת לעצמך,יקרה,לא דמיינת.
לא העלית בדעתך שאני בסך הכל שחקנית מוכשרת בהפקה של החיים.
וכשהחלטתי בסוף להיעלם,להתחבא מאחורי המסך השחור של חיי,
לא הבנת מה קורה,למה אני בעצמי מתכנסת,למה הפסקתי לחייך.
-האם כעת תביני,יקרה שלי,שפשוט נגמר לי הכח להמשיך לשחק?!
תגובות
נפלא!
ושיט! יש לי דמעות בעיינים?
לא זה סתם גרגיר אל תתיחסו.
כתבתעל נושא שכנראה רגיש אצל כולם בגלל זה כולם מתרגשים..
ממש יפה.
ומעורר מחשבות
כל הכבוד !
שמחה שהצלחתי לגעת ולרגש!
קצת ביקורת בונה:
ההדגשה ממש הפריעה לי...
חוצמזה הנגיעה בנושא הייתה בצורה יחסית בנאלית ו"רגילה" (מבחינת אובייקטיבית. ברור ש-לך הטקסט הזה אומר הרבה יותר.)
בהצלחה!
לגבי ההערה השניה שלך-לא ממש הבנתי למה התכוונת,אשמח לפירוט!