שיבה.

לילה.

שוב החושך והשקט משמשים מצע לדימעותיי.

שוב השינה נודדת ממני והלאה,והשעות עוברות עלי בנים לא נים.

מתי בפעם האחרונה ישנתי לילה שלם?,אני לא מצליחה להיזכר,אבל בוודאות,זה קרה לפני שנות דור.. מה גרם לי הפעם להתעורר?

מסך של ערפל כאילו נסגר בראשי,מונע ממני למצוא תשובה.

ואני רק יודעת שאני פשוט מוכרחה למצוא אותה.

קול נעלם לוחש לי שהחלום שממנו התעוררתי זה עתה בדפיקות לב מואצות הוא הוא המפתח לפיתרון.

כמו בכל הלילות האחרונים,שוב נושאו אותי מחשבותיי הביתה.

בית.מילה בעלת 3 אותיות, שקיבלה כ"כ הרבה משמעות בחודשים האחרונים.

עדיין מנסה לעכל את העובדה שאני חסרת בית,הומלסית.

שהמיטה הקרה עליה אני שוכבת איננה מיטתי,והקירות הסוגרים עלי אינם קירותיי,שהבית שבו עוברים עליי ימי ולילותיי  איננו ביתי.

ופתאום אני נזכרת-והלא עליו חלמתי! ואיך יכולתי לשכוח?!

והנה,צף החלום ועול למולי,והוא ברור וחד לפני כאילו הוקרן על מסך.

בחלומי,הייתי שוב פוסעת יחפה על החול הרך,הזהוב.

בביטחה פסעתי,כיודעת את דרכי.והנה ניצבתי על שביל הגישה לביתנו.

תחושת בהילות ליוותה אותי בהליכתי.יודעת הייתי שרגעי ספורים,ובפחד הפניתי מבטי למעלה הרחוב,חוששת שבכל רגע עלול להגיח למולי הדחפור ולהפוך את הבית האהוב שלי לעיי חרבות.

היישוב כולו נטוש,אין נפש חיה מלבדי,ושברי בתים מפוזרים ברחובותיו.

יודעת הייתי שאני מאחרוני התושבים,ועוד מספר רגעים ויתרוקן היישוב לחלוטין מיושביו.

בזהירות,שלא להיפצע ברגלי היחפות מהשברים הרבים שמילאו את הרחוב,אני פוסעת קדימה, נושמת עמוק,ופותחת את הדלת לביתי שלי.ולמרות שיודעת הייתי כיצד אמצאנו, שיתקני הכאב.

הבית,ביתי שלי,הבית בו גדלתי מיום לידתי,הבית בו לא נדמו לרגע קולות הצחוק,עמד כעת דומם,שקט,בודד.

הקירות נראו לי כה ריקים,עצובים,כאילו כורעים תחת משא סיבלם.

הכיורים,האסלות, ואריחי הקרמיקה נופצו כולם,ושבריהם התנוצצו למולי בשמש הבוקר שחדרה מבעד לחלונות הפרוצים.

נראה שלא עמד לו לגופי חוסנו,ובבכי בלתי נשלט התקפלתי אל הרצפה.

ופתאום,אינני יודעת כיצד,מצאתי עצמי בבית חטואל.

ואף שמעולם בעבר לא ביקרתי בו, זיהיתיו מיד.

בניגוד לביתי שלי,פה עמד הכל שלם.והשלימות, והבניין  העומד על תילו,כאילו זעקו ביתר שאת את חסרון החיים שפרחו בתוכו,ואינם.

סחרחורת אחזתני,ואט אט חשתי כיצד אני נישאת ומתרחקת.מבית חטואל,מביתי שלי,מבתי היישוב כולו.

מצאתי עצמי על שפת הים,משקיפה מרחוק על נופי ילדותי. ופתאום,ניעורה בי התחושה שמוכרחה אני עכשיו לרוץ,לחזור אל הבתים,הגינות,הדשאים.

והתחושה הזו שניעורה בי לפתע,חזקה היא ממני,והיא נושאת רגליי ומריצה אותי קדימה.

אך מה רב תיסכולי כאשר אני מגלה כי רגליי אינן מקרבות אותי ליישוב שלי.להיפך,בעיניים קמות אני צופה כיצד הולך לו היישוב שלי ומתרחק מעיניי.ואני מנסה לחתור קדימה,לשלוח ידי ולאחוז בו,אך כוחות חזקים ממני ממשיכים להרחיקו מפניי,ואט אט השחור עוטף הכל ,ואני מתעוררת,שטופת זיעה,במיטתי שלי.

ובעצם..שלי אמרתי?! והלא שום דבר בחדר שסביבי אינו שלי!הכל זר ומוזר לי,הכל קר ומנוכר.

אף פרט מהחיים בהם אני צועדת כעת לא באמת שייך לחיים שלי.לחיים שהיו לי פעם,בטרם היות הכל...

אני מגניבה מבט לשעון,3:00,ואינני נרדמת,ושוב רצות בראשי התמונות..

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

*הקטע מבוסס בגדול על חלום אמיתי שחלמתי.. חלום חזק מאוד של געגוע..

* יהיו אולי שיגידו שזה מתאים יותר להיות סיפור בהמשכים..עלה לי רעיון כזה,ואשמח לתגובותיכם!