לזכרם של כל הניספים באסון הכרמל
נשמתו של צוער שמן הצור נחצבה
על שיירי גופתו תוקם מצבה.
לחייו שסמקו מחום הכבשן
עינייו של צוער שסומאו בעשן.
לב שזעק שמע ישראל
עת הגוף מהנשמה התערטל.
ברגליו שנמלט מאוטובוס בוער
את תפקידו שקיפד באופן סוער.
ידיו שהשחירו כשהתחפר בגומה
עצמותיו שהלבינו בצווחת הדממה.
בחושבו על האש, אש חנוכה
לא חישבן מדוע הוא קיבל המכה.
בחושבו על כאב האישה שנגדו
ניסה להניצל ככל אשר עלה בידו.
בחשבו על ילדו הרך בשנים,
שזה עתה פסע את צעדיו הראשונים.
אמר הווידוי את האש צרבה.
אמר את שם בנו בקו(כ)ל האהבה.
והוא השאיר צוואה
מלאת גאווה, הוא מסר את נפשו בתפקיד לאומה.
והוא יזכר לדורות
כאיש הלהבות
עם ידיים שחורות
ועצמות מלבינות,
עם לחיים סמוקות
ועניים צרובות
וגרון מיוחד
שצעק ה' אלוקנו ה' א-ח-ד
תגובות
בכללי- שיר יפה מאד, אם אפשר לקרוא לו ככה. חרוזים מצוינים ורעיון יפה מאד.
המקצב קצת בעיתי לפעמים, אם אפשר- כדאי לשפץ אותו.
שימי לב: "עת האש צרבה"- עם ע' ולא א'.
תודה ששיתפת
אחזתני צמרמורת. הדברים נשגבים.