טיול בתוך ענן

טיול בתוך ענן

קריר בחוץ, יום סגריר.

אני נועלת מנעלי, מתעטפת היטב בשלל שכבות מחממות, ויוצאת את הדלת.

אני אוהבת את השעות האלה בבוקר. רק פעם בשבוע אני יכולה להרשות לעצמי אותן. זה הזמן שלי לעצור לכמה שעות מהמרוץ המטורף של החיים, קצת לחשוב עליהם, קצת לנוח ולהתרגע, בקיצור- לעשות מה שאני רוצה. מעין חופשיות שכזו.

אני מהלכת ברחוב. המולת הבוקר הלחוצה משהו, תמה. האמהות סיימו לשלח את עולליהן למוסדותיהם, המשאיות פרקו את מרכולתם למכולות, והתלמידים נחתו הישר לתוך סורגי בית הספר. משהו כמו השקט שאחרי הסערה.

גם הטבע מתעורר לחיים, מביא המולה עולזת לרחובות. הציפורים קמות משנתם, פוצחות בשירה צייצנית, שמש חורפית זורקת קרניים בהחבא, ובד ובד הרוח מנשבת, כאילו מנסה לגבור על השמש שפלשה לשטחה.

אני מגבירה את קצב צעדיי, ממשיכה להתבונן סביבי. מרחוק נראה ערפל. מתחשק לי להתקרב דווקא לשם. שוב מגבירה את הקצב. באוזניי מתנגנים שירים ממריצים.

צעד ועוד צעד, הנה אני שם. אך היֶה הערפל? הוא התרחק! אני שוב רואה אותו, רק במרחק מה ממני. אני שוב ממשיכה לצעוד במרץ, רוצה להיכנס הישר לתוך הענן.

צעד ועוד צעד, כמעט ריצה, מהר לפני שהענן שירד על תבל שוב יחמוק ממני!

ושוב, נדמה כאילו הגעתי עד אליו. אני נעצרת. לצידי מכונית חונה. על חלונותיה התקבצו אדי חורף. פתאום התחשק לי, כמו בילדותי, לחרוט על השמשה, מבין האדים, את שמי.

"שירה". כך כתבתי שם.

הבטתי על שמי המתנוסס על חלון המכונית. מתחתיו ראיתי את בבאותי המשתקפת. חיוך מרוצה, כשל ילדה קטנה ניבט אלי. שערה היה פרוע, כאילו עשתה מעשה משובה. עיניה נוצצות במין סיפוק עצמי.

לפתע, קפצה הילדה מתוך השמשה, מותירה חיתוך מדוייק של דמותה בחלון המכונית.

הילדה תפסה את מקומי, כאילו נכנסה לתוכי, והביטה במבט מסוקרן בסביבתה.

לקח לנו זמן עד שהתאחדנו סופית, אך מהר מאוד לא נותר לי עוד מקום.

היינו רק הילדה הקטנה.

היא צעדה בעליזות, משנה את "אוונסנס" שהתנגנו ב-MP לשירי ילדים תמימים, קולעת בשערותיי צמות, ומורידה ממני את מיטב שנותיי שחלפו מאז שהייתי היא.

מקפצת בגיל, משוחררת מעול השנים שירד מעליה, ממשיכה לנסות להגיע לענן.

ואז פתאום הבינה, שהיא כבר בתוך הענן! רק שמרחוק הוא נראה יותר לבן..

שלחה את ידיה למשש אותו. תמיד סיקרן אותה לדעת ממה עשוי הענן. אולי באמת הוא סתם צמר גפן כמו שהיא עשתה שלשום ביצירה בגן? או שאולי בעצם זה גוש שלג שנתקע בשמיים?

לפתע אל תוך הלבן נחת פארק שעשועים קסום, כמו תלוי באוויר, בתוך הענן. היא דילגה בחדווה מבין שביליו, צמותיה מתבדרות ברוח.

דשא מוריק וענקי בגודלו נגלה לפניה, מתפרס על פני ירידה תלולה. עמדה מעליו, מישרה מבט לתהום הפעורה למטה. גאווה אחזה בה. 'אני למעלה ושם זה למטה..' ליהגה בילדותיות אופנתית. אח"כ נשכבה על הדשא והחלה להתגלגל, כמו שהיא אוהבת לעשות עם אחיה בגינה הסמוכה לביתם.

בדיוק כשהגיעה למטה, חשף הענן מעין ספסל עץ עתיק, כאילו נפל מהשמיים, הישר לכבודה. התיישבה עליו בתנוחה נסיכותית, קוטפת מהאוויר הלבן ספר מעשיות מרתק לילדים.

מעלעלת מבין דפיו, פוגשת בסינדרלה והנעל האובדת, בפינוקיו שאהב לשקר, בשלגיה ושבעת הגמדים המתוקים, בזהבה ושלושת הדובים...

הספסל החל מרחף, בדיוק מתי שקטפה מהאוויר צבעים ועיפרון, והחלה לכתוב בעמוד הריק שבספר סיפור אגדה מרתק על הטיול שלה בענן.

ואז קלטה שגם הענן מתחיל לרחף! הענן חוזר לשמיים!

"עצור עצור!!!"- קראתי, אני צריכה לחזור עכשיו הביתה! יש לי עבודה היום!!!

ואז גיליתי, שהכל היה חלום...