דמי אחיך זועקים.
הרבה שלוחים למקום.
ואת נקמת דם עבדיו ה' ינקום.
הרבה רגשות מציפות את הראש,
המון מחשבות מרטיטות את הלב,
הבילבול שבין שכל לרגש, כואב.
הידיעה שלא המקל, הוא זה שהכה.
ההבנה, שהיד היא המשלחת את המכה,
לא מטפטפת וחודרת עמוק,
נותנת לכעס לפרוע בחוק.
שוברת כלים. איבדה עשתונות.
והרי אלוקים רק ביקש לשנות.
לרמוז על הגבול,
שאליו מתקרבים.
לסמן, שעד כאן. אחרת לא ממשיכים.
רמז במרחק, בשינוי הטבעים.
נשף בעורפנו, בצוארם של עמים.
והוא לא ינום
ואנחנו חורפים.
השומר ישראל
ואנחנו פוחזים.
ומלאה לה הכוס, וגדשה הסאה.
ודורש הריבון תשומת לב מלאה.
שידע כל פעול שאתה פעלתו
ויבין כל יצור שאתה יצרתו
וידע כל אשר נשמה באפו
ה' הוא האלוקים
והעונש מגיע, המכה מכאיבה.
המקל משתלח בחדוות הריגה.
והיד שאוחזת, ששלחה המשחית
היד, מלטפת אחרי התקרית.
כל כלב בא יומו
ואנחנו נינקום!
דם עבדיך שפוך
ואנחנו נסתום?!
נשמות טהורות שכיפרו בעדי
בערב שבת נגדעו בגללי
ואינני בוכה, רק הלב שדואב
ולא, איני יודעת כמה אבא אותם אוהב.
תגובות
כל מילה ספוגה בכל כך הרבה כאב וצער מחד על אשר היה ואבד וקבלת הדין הקשה מאידך.
המילים נוסקות אל על אל שמי הטוהר הזכים מכל טינופת ורוע זר,
ממש מילים שזר הצער ביניהם נשזר.
מילים, מילים, מכות כמו גלים, מסתתרות ומתגלות .
מלך אב הרחמים, מלוך עלינו ברחמים וזעקת נאנקים מעפר תקים.
נ.ב. זה ממש משלים למה שכתבתי.