בן, ילד שעשועים.

אשמורת שלישית של לילה, רגעים עת הניצה קרן ראשונה.

כבר חגור הייתי ונעול, יושב בחצר. מאזין לנשמותיו הניתחיות של המדבר.

חושב הייתי עליך, בני. לעולם לא תיקרא את המכתב הזה, לעולם לא תדע את שכתוב בו.

ובכל זאת אני כותב אותו אליך, אולי כדי להשקיט את מצפוני ביחס הרגשות שלנו זה לזה.

אני מתאר לעצמי שלהיות בן של אחד כמוני זה לא חלום של אף ילד, בכל אופן, אף ילד, באף שלב משנות חייו הראשונות.

ילד זקוק לחום מהוריו, לאוזן קשבת אצל כל אחד מהם, לזמן איכות עם כל אחד מהם.

לך היה הכל, אם אחד מהם. עם אימך, אני לעומתה לא הענקתי לך אף אחד מהמונחים האלה, לא מאלה ולא מעוד רבים אחרים, טובים יותר או נחוצים פחות.

תמיד היה לי תירוצים מה יותר חשוב וצריך ומתאים לעשות עכשיו. ככה אתה חושב.

אה, תמיד יותר נוח לשמוע את הצרות של האחר, ללמוד על דברים נשגבים ולהדרוש בהתלהבות לאלפי מעריצי דרכי,

יותר כיף להיות נחמד לאנשים שאין לי מחויביות אליהם, לא ככה? לא.

ככה חשבת כשהתחלת לחשוב בתור מתבגר,

חשבת שלאב עסקן, איש ציבור הנדיב הנודע לא איכפת מהבן שלו, אחרי הכל איזה פירסום יכול נער צעיר הנתון בחילופי

מצבי רוח וחצ'קונים על הפנים לעלות את רמת המודעות לפעילות אביו.

אהה, בני, אילו יכולנו להבהיר עיניינים, ללבן סוגיות וליישר משקעים.

מה חשבת אחרי הלימוד היומי, המשותף, שלנו? שאני עושה זאת למען הציון שלך, משום ש'אני' אבא שלך ולא משום שאתה בן שלי.

כמה מצטער אנוכי, ילד.

כמה הייתי רוצה לחשוף אותך קימעה לריגשותי. הזמן קצר בן, והמלאכה מרובה. למרות שלא תקרא הייתי רוצה לתקן את שארע.

אני א-ו-ה-ב אותך!

אהבת נפש, אהבת אמת, כל מולקולה שבי זועקת אליך זאת, כל חלקיק ממהלך חיי חשוב לי, חשוב לי בגללך.

בגלל שאילו החיים שלך, בגלל שאתה החשוב לי בזכות מי שאתה, בזכות הכוחות שבך, בזכות האדם שבנית מעצמיך.

אני אוהב אותך ילדי למרות.

אילולי יכולתי להביע ריגשותי בפניך.. להשיל מעלי החליפה.. לשחרר את העניבה..

הייתי רץ אליך, מניפך באוויר ומפזז עימך בזרועותי בצעדי ריקוד עליזים.

כי אני שמח, אני מאושר שאתה בני.

שנים חיכיתי לך יקירי, שנים של בדידות, של עצבות, של תפילות.

בשנים האל הטרם הפצעת לחיי הייתי שוקע במחשבות, למה ככה העולם.. רע אכזר הטבע.

ערכתי מחקרים, גילית עקיבות. מצאתי נוסחא ששינתה את חיי, שינתה אותי. החלתי עוסק בצרכי ציבור, את מחקרי פירסמתי ברבים, הפצתי מידעים, הארתי עיני רבים, העברתי להם את הנוסחא הפלאית,

החלטתי להקדיש את חיי למען המפעל הזה, באין לי בן להוריש לו ריגשותי, לשתף אותו בהשקפותי אימצתי לי כל דכיפין.

עד שאתה באת, בני.

היית הנס האישי, אחרי כל כך הרבה שנות ליל הפצעת כחמה מנרתיקה לחמם את חיי.

אמא שלך תחי' פרשה כנפיה עליך ונתנה לי לשוב לקיים את נידרי כלפי היקום, להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה,

לפרסם את ממצאי ולפשטם ברבים, למען יראו יוארו ויזכו רבבות לחיות נכון ולגלות את סוד החיים.

כמה היה קשה לי לחזור לעבוד במלוא כוח סוסי, הידיעה שאתה במרחק חיבוק ממני הייתה לי כבושם היין בגינת המלך, בגינת המלך- מקום שאין ידי מגעת, אליך, בך.

עבר זמן, שמעתיך ממלמל הברות, פוסע פסיעות ראשונות, ולא הייתי אני זה שתמך בך עת הסתבכו רגליך השמנמנות זו בזו, היד שהשכיבה אותך לישון היתה היד שהעירה אותך בבוקר, היד של אימך.

הבן יקיר לי, לו ידעת את לילות האושר את נכנס הייתי לחדרך, עיני טרוטות וליבי שלך.

שמחתי הייתה שלמה, יש לי בן, בן יקיר לי.

ולפתע ביום בהיר, בעצם לילה בהיר זה היה זרוע כוכבים לאין ספור.

נידרשתי להיפרד ממך, להחזירך אל המקום ממנו באת.

אלוקים נתן אלוקים לקח, ניסיתי לנחם עצמי, זה היה כמו לנסות למלא בור בלי תחתית.

אבל הצלחתי בסוף, מפעל חיי היה זה שעזר לי, התגליות שגיליתי במהלך פועלי הן אלו שחיזקו אותי מליפול למרה שחורה.

זהו בני השחר עלה

היום הגדול את כלולות הוא, מצטרף אתה עתה אל הצור ממנו חוצבת, עתה תחזור להיות בשלמותיך.

היום מלווה אני אותך בדרכיך האחרונה, דרכנו מתפצלות, עומד אני להחזירך לאביך המיתולוגי, אל אב הרחמן,

אני עומד לעשות זאת, שמא אשב לעשות זאת, כרגע איני מסוגל שאני יכול לעמוד בזה...

אהיה שלום בני יצחק

איני הראה לך את המכתב הזה, למרות שהדרך ארוכה.

ובכלל, אין לי שמץ של מקום, איה אלך עימך, מן הסתם לאן שאישאונו רגלנו,

והחמור והנערים ילכו עימנו..

אוהב אותך לעד

אביך אברהם