להבי הסכין ששלפת, חתכו בבשרי.
ניסיתי להאשים אותך, אבל שום קול לא רצה להעיד.
מאז, דמעותי שטפו את גופי עם ערב.
ומתוך שקרי, יצא ובא הערפל.
נגיעותיך, של אז, השאירו בי צלקת
כמו על גופו של חייל.
עיניך דקרו אותי עד זוב דם.
כך השארת אותי, בשדה הקרב,
במיטתי.
כל מה שאני צריכה עכשיו זה סכין,
כדי להשליך מעלי את הטומאה
ואולי כך אוכל להרגיש קצת שלווה,
כדי לגמור את חיי יותר שלמה.
תגובות
בשורות טובות!
לא חבל מזה הדיכאון הזה ??