התבוננות

בס"ד

"למה?" הוא שואל. חסמתי את דרכו ככל הנראה. אני זזה, נבוכה, מתנצלת.

"למה?", הוא עוד שואל?! אני מסתובבת, הדרך פנויה, אם כך מתכוון לעניין אחר,

"מה למה?" אני שואלת בתמיהה. "למה אני מרגיש שחלק מהזמן את נוכחת בשיעור, וברגע אחר כבר לא?" אני מנסה להיזכר אם אי פעם הברזתי מהשיעור שלו, או ברחתי לשירותים ולא חזרתי, מוחי לא מעלה אף לא זיכרון אחד. אני מנסה להבין את זה במשמעות אחרת, כנראה לא רוצה להבין למה התכוון. "אתה מתכוון לכך שאני נמצאת פיזית, אך חוץ מכך אני הרחק אי-שם?" מנסה.

"אני מתכוון לכך, שאת איתי, גם בפנים גם בחוץ, משתפת פעולה נהדר. אני מסובב את הראש שכאשר חוזר מבחין כי מה שנשאר ממה שהיה שם הוא בהחלט רק הגוף..." מסביר. "למה?"

"אני לא יודעת, אולי כי לא הספקתי להתבונן.." הוא מגחך. כנראה שבכל זאת הקשבתי לשיעורו האחרון,

בו לימד את חשיבות ההתבוננות, על כל מעשה אותו אנו עושים בחיינו, כדי שלמעשים תהיה תכלית, כדי שלא נפול למעשים רעים בלי שנשים לב, בלי שנתבונן. מישהו אמר לו שלום.

מרגע זה אני שומעת את צעדי, לא אמרתי להתראות. והוא קורא אחרי "גם זו תשובה, שתדעי." אני מסתובבת, מחייכת, וחוזרת אל דרכי הביתה.

אילו רק היה שואל, אליו רק היה מתעניין מדוע לא הספקתי להתבונן, אז הייתי עונה לו:

"כיוון שיש כ"כ הרבה דברים התובעים התבוננות, כה רבים הם המקרים הדורשים את תשומת ליבי.

וכיצד אוכל להתבונן בכולם גם יחד? כיצד אוכל לעשות כן?

אז אני מתיישבת רגע על אבן, כדי לנוח, כדי לאגור כוחות לקראת מה שמתקרב, לאגור כוחות אחרי כל מה שקרה.

מתיישבת בניסיון לשכוח במעט את הרגשות הסותרים אותם אני צריכה לברר, בהם אני צריכה להתבונן, להבין לאן שייכים הם. אך האם זה אפשרי זה אפשרי, להלחם בעצב הרוצח מול השמחה המשכרת?

האם ניתן להתמודד אם הבלתי מובן, הדוחק בך, הזורק אותך למקומות הנוגדים זה את זה בו זמנית?

אז אני מתיישבת על אבן בצד הדרך כדי להוציא מהתיק את מעט הכוח שעוד נותר כדי להשתמש בו במטרה להמשיך ללכת על המסלול. ואני מתיישבת, ופתאום קשה כ"כ לקום, פתאום נראה נחמד כ"כ הנוף החולי המשעמם, פתאום מרגישה האבן הקשה נוחה עד מאוד, פתאום אני רוצה להישאר.

אבל אז אתה בא ושואל אותי: "למה?" אתה מושיט לי יד לעזרה, עוזר לקום. ואני מסתובבת לתיק, בתקווה שתעזור לי להוציא את הכוח הנותר, בתקווה שתמלא את תיקי בכוח נוסף. אבל אתה משאיר את התיק סגור, מסתיר בגופך את הנוף האמיתי, שלא נגלה עוד אחרי לכתך. ואני צונחת על האבן, עייפה מחדש, כי היד שהושטת זו רק השאלה "למה?", ולכתך היא הסימן שאמר לי, כי מעולם לא חיכית לתשובה."

אך אני לא אוכל לענות לו זאת כיוון שהלך, המשיך על השביל אותו פיניתי ביושבי על האבן.

ועכשיו אולי ייקח זמן רב יותר, לפתוח את התיק ולהספיק להתבונן על הנוף המשתנה לו בדרך- על חיי.