חריגה

ראיתיך מתבוססת בדמך,

מוקפת ערב רב מעמך,

והם נועצים בך מבטם,

מפגינים בבוז את חיבתם.

חיבתם לכל דבר- מלבדך.

נוגעים לא נוגעים, חולפים לצידך. 

שפתיהם קפוצות בזעם חם,

רומזים לך- לכי. עשי צעד חכם.

ואת- ערפל כבר מילא את לבך,

זוכרת בקושי את מולדתך, את שמך.

שערך סתור, חולצתך פרומה,

זרוקה בפינת קְלָעֵי הבמה  

 טוב לך שכך, אז אינך מדברת,

כבר בחרת את דרכך ואינך מוותרת.

ממשיכה ללכת ללא מעצור,

כי זוהי הדרך בה בחרת לבחור.   

וטוב לך שכך, עם זה הרצון,

שפרשת לך מלכת בעקבות הצאן.

וסביבך מתקוממים, כי חרגת מהדגל,

סביבך הם פוקחים עיני עגל.

אבל את, ילדתי, כבר עזבת הנתיב,

שברת מוסכמות, לא נשמעת לתכתיב.

ואת קוממת אותם, בחריגה,    

כמו חור נשזר במלאכת אריגה.

אהבתיך ואוהבת, לנצח אוהב

כי גם כוכב שנפל

               לנצח הוא כוכב.