אהובה שלי!
כולם כבר הלכו. נשארנו רק שנינו.
ואני רוצה להגיד לך כמה מילים, אבל הגרון חנוק מדמעות.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא ראיתי את הדמעות השקופות שמיהרת למחות בחיוך.
אולי הייתי עסוקה מידי בדמעותיי שלי.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם לשמוע את הזעקות האילמות שלך, שנבלעו בדינדוני פעמון צחוקך.
רוצה לבקש ממך סליחה שלא הייתי שם, בשבילך, כשהיית צריכה אותי יותר מכל.
שלא הייתי שם לתת חיבוק, מגע אוהב, מילה טובה.
אבל פשוט לא ידעתי,את מבינה?!
ואולי לא רציתי לדעת.
אולי היה לי נח להתחפר בקונכייה שבניתי לעצמי, שקועה עד צוואר בכאבי האישי שלי,
עד שלא נותר בי מקום לראות את כאבך את.
ואיך סבלת. ואיך דמעת. ואיך העברת לילות שלמים של נדודים,של חוסר אונים.
ואני לא ראיתי. ולא חשתי. ולא דמיינתי. ולא הייתי שם להושיט לך יד.
ופתאום עכשיו,
כשאני עומדת איתך אל מול קיברו של היקר לך מכל,
נופלות לפתע כל חומות האטימות בהם הקפתי את עצמי.
ופתאום, אני כ"כ מתביישת.
התצליחי לסלוח?!
תגובות
כתוב פשוט נפלא...
והלוואי ולא נצטרך להגיע למצבים כאלו ושלא נגיע
3> יהודיה מאמינה 3>
לא הרגשתי שזה כ''כ מענין אותי, כי הכל היה מאוד צפוי.
הייתי קצת בקטעים מסוימים מתקנת את הפיסוק. כי משפטים שלמים, וארוכים- השארת בלי פיסוק.
רואים שממש הושקעה פה מחשבה, על הכתיבה והתוכן.
בא מהלב.
קטע יפה, דורש אומנם קצת יפויי, אבל יש בו משפטים מרגשים.
בהצלחה, מקווה שעזרתי. :)
אור הלילה- לא כ"כ הצלחתי להבין מה היה בעיניך צפוי בקטע הזה,דווקא חשבתי שהקטע של המוות בסוף די יעזור לזה לקבל איזה סוויץ' מפתיע קצת..
בכולופן אשמח לפירוט,שאדע להשתפר הלאה...