גשר לחיים פרק ד'

הבוקר האיר.

בבית החולים, פדות התעוררה וראתה את אביה לידה.

השעה הייתה 6- לפני 12 שעות אמה אמרה לה להיכנס הביתה, והיא בכתה והתעלפה. עכשיו היא רעננה ומסוגלת לחשוב בהגיון על מה שאמר לה אהרון- "אנחנו בעליה, בע"ה בקרוב." על מה הוא דיבר בכזו התרגשות?

"על מה את חושבת?" שאל אותה אביה.

"שום דבר מיוחד," ענתה.

מיטל הייתה מבינה את אשר על ליבה,

מיטל הייתה עוזרת לה לפתור את המשוואה הסבוכה.

אוי מיטל, למה היית צריכה לעזוב? לנטוש כך את חברתך הטובה?

מחשבותיה החלו לרוץ במהירות.

"בגן נחמה ובגן מירה היינו החברות הכי הכי טובות, אף אחת לא ניסתה להפריד בינינו. הגננות נהנו מהחברות, החברות לא קינאו- הכל היה מעולה! בכתה א’ התחיל הבלאגן הראשון- המורה לא אהבה את החברות.

"מיטל ופדות, בואו אלי," תמיד הייתה אומרת, ואז מסבירה על כך שאנחנו צריכות להיפתח ולהיות חברות של כולן.

לא עזרו ההסברים שאנחנו חברות של כולן. המורה לא נתנה לנו להיות ביחד.

בגלל היחס שלה נפרדנו מבנות הכתה בהכל- לא רצינו קשר איתן, ואז כולן התמרדו נגדינו."

***

"אני הולך," שמעה פדות קול, ואביה מיהר ואמר לה: "אהרון ביקש להיות איתך היום לפני שהוא הולך לישיבה- הוא יגיע תוך דקות."

אבא הלך ופדות נשארה לבד.

לבד, שוב לבד- בלי מיטל ובלי אף אחד בחדר.

היא התחילה לבכות. למה? למה כולם נוטשים אותה?

האם יש לה בעיה? האם יש בה בעיה?

"אני רוצה ללכת למיטל," בכתה, תחילה חרישית ואחר כך בקול מתגבר.

קולה נשמע עד מעבר לדלת, לשם הגיע אהרון.

"אני חושש להיכנס לחדר, אבל אני גם חושש להשאירה בלי השגחה," חשב לעצמו.

הוא לקח את הסלולרי ושלח הודעה לשלומית. "אני צריך אותך בבית החולים, לא יודע מה לעשות עם פדות."

"ב"ה היא גרה מרחק הליכה מכאן" חשב שוב, "אני משער שתוך 5 דקות היא תהיה פה. דיברנו קודם, היא הציעה שאם יש בעיה- אסמס לה."

לאחר 5 דקות הוא ראה אותה מתנשמת ומתנשפת.

הוא רמז לה להיות שקטה.

היא האזינה מספר שניות ואמרה, "אני חושבת שכדאי להיכנס".

הדלת נפתחה והם נכנסו לחדר.

פדות לא הרימה את ראשה לבדוק מי נכנס לחדר- היא אפילו לא שמעה שהדלת נפתחה. לכן, כשנגע בה אהרון קלות- היא קפצה מבהלה.

"פדות, הכל בסדר?" שאל.

"אולי," היא ענתה לו, קולה שבור ומרוסק.

"ראית מי נמצאת פה איתי?" שאל.

פדות הרימה לאט את ראשה וראתה את שלומית עומדת לידה.

"שלום," היא אמרה בקול רפה וחזרה לבכיה.

שלומית אותתה לאהרון לצאת לרגע מן החדר. אהרון יצא.

היא התיישבה ליד פדות.

"מה שלומך פדות?" שאלה, "לא שכחת אותי אני מקווה, התגעגעתי אליך,"

פדות הביטה בה ולא חדלה מבכיה.

שלומית ליטפה את פדות עד שבכיה שכח מעט.

"מה דעתך לבוא איתנו קצת לחנויות פה למטה?"

פדות הסכימה.

הדלת נפתחה.

"יש עכשיו בדיקת רופאים, צאי בבקשה החוצה." אמרה אחות חמורת סבר לשלומית. שלומית יצאה- לא לפני שאמרה לפדות, "אחר כך נלך ביחד. רק בבקשה, תהיי רגועה בינתיים."

אהרון חיכה בחוץ בקוצר רוח.

"היא נרגעה קצת, אמרתי לה שאחרי בדיקת הרופאים נלך שלשתינו להסתכל בחנויות".

בדיקת הרופאים עברה. ישחררו את פדות היום בצהריים. בינתיים ירדו פדות, שלומית ואהרון לחנויות.

"פדות, רק רציתי לומר לך שאני לא אלך היום בערב לישיבה. אני אלך מחר בצהריים אי"ה."

פדות נלחצה מעט.

"בגלל שהתעלפתי?" שאלה.

"ממש לא," ענתה לה שלומית.

פדות הסתכלה בשניהם וצרחה: "יש!"