איני יודע מהו הדבר באותם הרגעים המשנים את כיוונם בפתאומיות שגורם לי לרצות להפוך בהם בדמיוני שוב ושוב.
רגע כזה חלקתי עם אישה מבוגרת כשבקרתי את סבא דוד המחלים מניתוח יחד עם בני דודיי במחלקת השיקום בתל השומר.
לאחר שעה ארוכה שבה הספקנו לחסל ערימת פיסטוקים ענקית ולשעשע את סבא באוויר הצח בלובי רחב הידיים, קמנו ועמדנו להפרד ולנסוע כל אחד לישיבתו.
קשישה עם תלתלי פודל מושלגים לראשה נגשה בעייפות ובקשה לקחת את הכסא שקמתי ממנו זה עתה. זקן בפיז'מה שראשו הדלדל על צווארו המתין לה בכסא גלגלים בקצה השני של הלובי. תפסתי את הכסא בשתי ידיי במטרה לשאת אותו, אך היא הבינה אחרת.
לא אשכח מה שראיתי בעיניה כשבקשה שנית את הכסא בקול רם, צורמני מעט, ששיקף את רוחה המובסת. דרך מבטה המתחנן יכולתי לראות את כל הפעמים האחרות בחייה שבהן ניסתה לעמוד כך על שלה, נועזת ונואשת. הבחנתי בחוסר האמון שלה בנכונותם של אנשים, ואולי גם של אלוקים, אם האמינה בו, לעמוד לעזרתה.
הרגע שלאחר מכן היה רגע הסלאלום המענג. לא ידעתי אם לקחה אותו לחייה כסימן, או שכחה ממנו כאירוע מקרי טריוויאלי.
שלחתי אליה את המקסים מבין חיוכיי ואמרתי: גברת, הכסא שלך, רק הרשי לי לשאת אותו עבורך.
כיף מיוחד היה לראות איך באחת אורו עיניה, הבזיקו והבהיקו בתודה.
השתדלתי לפסוע בקצב צעדיה האיטי לעבר בעלה כשאני אוחז בכסא המתכת המחורר בחורים רבים, מנסה לשער מה היה משקלו, ומשקלם של החיים, ללא אותם חללים.
לא התאפקתי לכבוש את הדגדוג המקפצץ שעלה מתוכי. הייתי מוכרח למצות את הרגע עד תום, והוספתי כמשתומם: "מה, חשבת שאני.."?.
הזקנה הנהנה בתשובה, וחיוכה בסיטואציה זו היה נדמה בעיניי לכמעט ילדותי. התפלאתי כיצד. אני העלם בן 16 הייתי והיא הכפילה את שנותיי ארבע פעמים לפחות, ובכל זאת חשתי כלפיה כעת משהו בדומה למה שחשתי לפעמים כלפי אחותי הצעירה.
האם סתם כך נהנתי לעזור לה כמו לכל אדם, או שזה המצ'ואיזם עליו רק שמעתי עד כה? האמנם כל גבר חש רצון להציל כל אישה, יהיה גילה אשר יהיה?
"אתה גבר אמיתי" היא ענתה בקול למרבה פליאתי, כשהנחתי את הכסא על יד הזקן המדולדל.
אתה גבר אמיתי, השמעתי לעצמי את המשפט שוב אל מול הנוף הכבישי החולף במהירות מסחררת במהלך הנסיעה חזור. אם אוזני לא הטעו אותי, היא הדגישה מעט את המילה "אתה", כאומרת, אתה הוא הגבר האמיתי. מה שמעלה את הצורך לשאול, בניגוד למי?...
עיניי הזדגגו מול כתובת שצוירה בטיפקס על חלון האוטובוס, ולצידה קו מרוסק שניסה להידמות ללב חצוי.
אל תהיי עצובה בגלל גבר, אם הוא היה גבר, לא היית עצובה.
הייתי כאן ב-11.5.2009.
מתחת לכיתוב התמשכו נטיפים ארוכים של הנוזל הלבן שזלג וזלג עד שהתייבש.
אולי יום אחד תעלה זאת עם הטיפקס לאוטובוס הזה בדיוק, ותיזכר, ותצחק על כל מה שקרה לפני יותר משנתיים, או שלא. ואולי על זה בדיוק היא חשבה בזמן שכתבה.
תגובות
מחכה לראות כיצד זה יתפתח.
יש כמה מקומות בהם צריך לשנות\להוסיף פיסוק. למשל:
"לאחר שעה ארוכה שבה הספקנו לחסל ערימת פיסטוקים ענקית ולשעשע את סבא באוויר הצח בלובי רחב הידיים קמנו ועמדנו להפרד ולנסוע כל אחד לישיבתו."
המשפט הזה קצת ארוך ומסורבל. אני חושבת שהיה כדאי להוסיף פסיק במילים: "בלובי רחב הידיים, קמנו ועמדנו"...
אבל זו רק דעתי הבלתי מלומדת.
סה"כ-מאוד יפה!
תקנתי אצלי,
חבל שאי אפשר לערוך כאן חופשי.
בהצלחה!
תעלי/ תעלה מהר....
סגנון מעולה, אחלה של פתיחה בשביל סיפור בהמשכים.
(אני לא יותר מדי מוצלחת בהערות בונות, רק אגיד שהייתי פה, וקראתי, ושכזה תוכן משולב בכזה סגנון לא ראיתי כאן הרבה זמן. אז שכוייח על זה. אני עוקבת אחר ההמשך. :))
את/ה עוד תגיע/ה רחוק...
בהצלחה!