ים של רגשות

יושב על שפת הים, מביט אל הגלים.

רואה אותם מתנפצים אל מול עיניי, נעלמים ונבלעים להם עם המים הקוצפים והגועשים.

כך גם תקוותיי, הלכו והתנפצו להן בבת אחת. כל חלומותיי נגוזו ונעלמו כלא היו, ונותרו רק רגשות האשמה.

לוקח אבן אחר אבן ומשליך אותן אל הים. מביט בהם יוצרות מעגלים מעגלים מסביבן.

בתוכי גם נוצרו מעגלים של רגשות. ים של רגשות סוער בקירבי.

רציתי למחוק את אותם רגשות, להשליך אותם אל הים כמו את ההאבנים.

פתאום אני מגלה אבן שמשכה את תשומת ליבי, אבן בינונית בגודלה, אשר פינותיה מחודדות ומשוננות.

מביט בה בעיון זמן מה, ולאחר כמה רגעים אני מחליט לחרוט עליה אותיות. לקחתי מקל ברזל ויצרתי את המילה 'כעס'.

אני משליך את האבן מידי אל הים, צופה בה נעלמת ושוקעת במעמקי המצולות.

לוקח אבן נוספת וחורט עליה את המילה 'ייאוש', וגם אותה השלכתי אל הים.

על האבן השלישית כתבתי את המילה 'אשמה',  וגורלה היה דומה לשאר חברותייה.

כך עשיתי אבן אחר אבן. מחקתי מליבי את הרגשות השליליים שבי.

פאום אני מרגיש תקווה גדולה פועמת בתוכי, רצון חזק להשתנות.

הכעס נהפך לאהבה, הייאוש הפך לתקווה, האשמה לאמונה וביטחון, וכך שאר הרגשות. 

הנה, בכל זאת יש עוד תקווה.