תגידי, למה?

למה? למה? באמת אני שואלת. תגידי, מה? מה עשיתי לך? למה מגיעה לי כזו התייחסות?

לכלב של השכנים את מתייחסת יפה יותר.

ואני עוד מנסה. ואת- רק ממשיכה. לפגוע, להעליב. להכאיב.

תגידי, איך את מסוגלת, ככה לפגוע? אני בן אדם, בדיוק כמוך. ואולי בעצם, קצת יותר. כי כשאני פוגעת בך, אני לא מסוגלת לישון בלילה, ועושה הכל כדי לפייס אותך. גם אם אני צריכה להשפיל את עצמי, כדי שתואילי בטובך לסלוח. אבל את? טוב, מעולם לא ציפיתי ממך לכזה דבר. אבל כשהענישו אותך, עשיתי הכל כדי לעזור לך להיחלץ. השפלתי את עצמי עד עפר. בכיתי יותר ממך. אבל את? כלום. תודה היא אפילו לא בלקסיקון שלך. וכשחזרת מעוצבנת, מי זו שכתבה לך פתק יפה, עם צ'ופר מעודד? וכשמישהו העיז טיפה לפגוע בך, ואת הלכת, מי זו שרדפה אחרייך כדי שתחזרי? וכששברת את האמון שלי, בצורה מזעזעת- מי זו שסלחה לך, אפילו בלי שביקשת סליחה?

ואחרי זה, כשקצת נרגעתי, המשכת לפגוע. ולעורר את הכאב מחדש, בעוצמה כפולה. את פשוט ריסקת אותי. יש לך מושג כמה בכיתי בגללך? כמה לילות נדודים מלאי כאב עברו עלי? לא, את לא יודעת. וגם למה בדיוק שזה יעניין אותך...

תגידי, למה? למה כשאת כועסת עלי, לא באשמתי או כן, זו סיבה להעליל עלי עלילות מכוערות, ולפגוע בי? לדאוג להפיץ את קלוני? הרי אני מעולם, גם בפגיעות הנוראיות ביותר שלך, לא סיפרתי כלום, ולא הוצאתי מפי כלום עלייך, גם כשזה בער בי.

אני בוכה. כמה, כמה אני יכולה לסבול? ואני, גם לא רוצה לשתף אף אחד.

כי הרי אחרי זה- זה יתנקם רק בי. כי כשיענישו אותך, אני זאת שתהיה הקורבן לעצבים ולכעס שלך.

אני באמת רוצה לשאול אותך- למה? מה, האם אני מיותרת? האם לא מגיעה לי קצת יחס? קצת? יחס נורמלי? מה, מעולם לא הרגשת בלב שלך רצון לתת לי מילה טובה, או להתייחס אלי קצת טוב? אף פעם לא חשבתי שזה אפשרי, כ"כ הרבה רוע. אבל יש מי ששינה בי את המחשבה.

אני לא רוצה להגיד עלייך שאת רעה, אבל מה לעשות שאין לי משהו להגיד עלייך? את יודעת מה, תני לי יומיים שלושה לחשוב. כי את הפעמים שחייכתי בגללך, אני יכולה לספור על שתי ידי.

ואני יכולה להיות כל אחת. החברה שלך, השכנה שלך, המורה שלך. אבל מה לעשות שבמקרה הזה, אני אחותך הגדולה. כן, הגדולה.