מה לא עבר לו בראש באותם רגעים? הכל.
הילדות, החתונה. מה לא?
הוא הביט בבנו יחידו. כמה חיכה לו.
אילו היו אוגרים את כל התפילות שהתפלל בעבורו, גם מאה כרכים לא היו מספיקים.
'אח...' הוא נאנח, 'החיים בלתי צפויים...' חשב, אך לא הצטער כלל על שהסכים.
בלב שלם הוא צעד, ללא פקפוק. הוא ידע שזה מה שצריך לעשות.
אפילו ניצני שמחה היו לו על שכבש את יצרו.
'כן,' חשב, 'היום גם היצר ימות. אם לא ימות, אז לפחות יקבל מכה, מכה אנושה.'
אברהם המשיך לצעוד בדרכים ההרריות המובילות אל ההר, אותו הר עליו אמור הוא לשחוט את בנו.
צמרמורת עוברת בו כשהוא חושב על זה. לשחוט. אולי עדיף לומר "להקריב", זה פחות מרתיע.
השמש עמדה לה בשמים. הם היו כעת בפסגת הר.
'איזה נוף מרשים,' הוא חשב, 'רק בכנען יש נופים כאלו.'
כנען. הארץ הטובה.
הוא נזכר איך עזב הכל ונסע אליה. איך פניו זהרו מאושר כשאמר לשרה: "את עוד תראי. כאן בארץ הזאת נהיה להורים! ואני לא אומר זאת סתם, זאת הבטחה אלוקית!"
הוא גם זוכר את מבטה המפקפק של שרה.
'מה לי לשפוט אותה,' חשב, 'הן לא ניתן לדמות דבר לסבלה של אישה עקרה. כמה בכתה, כמה זעקה. כמעט התישה עצמה עד מוות מרוב זעקות ותחנונים.'
הוא נזכר גם שהוא עצמו לא תמיד בטוח היה בלב שלם שיהיה לו בן.
באחת הפעמים הוא אף העז, עד כמה שניתן לומר, ושאל את הקב"ה מדוע לא נתן לו את היורש המובטח.
כן, הוא גם זוכר את הרוממות העילאית שאפפה את ההבטחה כי ככוכבי השמים אשר אין לספור, כן יהיה זרעו.
כמה קשה להאמין להבטחה כזאת בשעה שבן אחד אין להם. מי מבקש בכלל גוי גדול?
אך הוא האמין והפעם בלב שלם.
"הכל בסדר?" קרא אל יצחק כשטיפסו במעלה הר תלול.
"אותי אתה שואל?" הפנה יצחק את ראשו, "חשבתי שדווקא לך יהיה קשה" אמר וצחקק.
'כן,' חשב אברהם, 'השם הזה בהחלט הולם אותו.'
תמיד הוא נהג לומר שיצחק נקרא כך מתוך מטרה לחבר בין הצחוק הנואש של שרה טרם לידתו לצחוקה ושמחתה בעת שראתה אותו בפעם הראשונה, עת יצא מבטנה.
והיום, היום זה צחקוק נבוך של מי שיודע שזה יומו האחרון.
קרני השמש היכו כלהבות סכין באדמה הרכה.
זהו, הם הגיעו אל המקום.
הטקס החל, יצחק נקשר אל המזבח, החרב כבר מוכנה, מבט אחרון.
אף מילה לא היתה מתאימה להיאמר.
שתיקה, שתיקה כבדה.
אברהם הביט בו, הביט בעיניים שהביטו אף הם בעיניו.
דמעה רותחת זלגה.
זהו. כאן הכל נגמר.
היתכן? היתכן שהכל אבוד? שכל ההבטחות היו לשווא?
אברהם לא יכל יותר. הוא הבין שאם הוא לא יעשה זאת עכשיו, יצרו יגבר עליו.
ביד רועדת הוא הניף את הסכין כלפי מעלה.
יצחק עצם את עיניו, מקבל את גזר הדין באהבה.
אימה השתררה.
***
הדרך חזור היתה יפה אף היא.
רוחות קרירות החלו לנשב.
השמש עמדה לשקוע.
נשימתו של אברהם טרם חזרה לעצמה.
כן, כמו שהוא חשב, היצר נותר פצוע בצד, מנסה להתאושש.
אברהם הביט לאחור. יצחק נרדם על החמור, שקע בשינה.
בשמים החלו לנצנץ כוכבים.
אברהם ידע שיש בשמים הרבה יותר כוכבים ממה שנראה לעין.
השמים שיכים ל-ה'.
האדמה מספיק גדולה בשבילינו.
***********************************************************************************************************
כל הזכויות שמורות
תגובות
הכתיבה שלך ממש מרתקת.
היה טוב בעיני שהכנסת את הרגשות שלהם.
זה פשוט הפך את זה לחי.
בהצלחה!