בשבת שלאחר מכן היה תורי לשהות בבית החולים עם סבא דוד.
הצטיידתי בעיתוני השבוע, אוכל ארוז מהבית וגמרא קטנה לעת מצוא.
סבא שמח לקראתי ובקש שאגלגל אותו לחדר האוכל, שבו ממתינה בשעה זו ארוחת הצהרים של יום שישי.
בשעה שגדשתי אל פיו כף אחר כף פעם מן הפירה ופעם מן הירקות, העברתי סקירה מהירה את הסועדים בחדר, תר אחר ענני שיער לבן. היה לי ברור שסבא מעדיף לא להרגיש שכל מענייני נתונים לפעולת ההאכלה. היא לא היתה.
מצאתי את הזקן שלה מעבר לגבו של חייל שחרחר שעשה מה שעשיתי אני – האכיל בכפית את מי שכנראה היה סבו.
חיפשתי במבטו ובתנועותיו של הזקן סימן חיים. לכאורה, לפי מבטו המרוחק היה אפשר להסיק שאין שם אף אחד. אך היה דבר מה זוויתי, תזזיתי, שניכר מדי פעם בין תנועותיו הבלתי נשלטות.
קבלתי תחושה די ברורה שעצבנות רוחשת שם בפנים ואינה יכולה להתבטא, מה שגרם לי להתלבט שוב לגבי המבט. האם הוא מבט אטום, או שמא נאטם?
אני איש אנתרופולוגי מלידה, אוהב ללמוד ולהגדיר לעצמי דברים מחדש דרך התבוננות מהצד על אנשים. בהיותי ילד מצאתי את עצמי במצבים לא נעימים בגלל התחביב. אני זוכר איך פעם אמא שלי ניערה אותי בבושה לאחר שנעצרתי ליד זוג מבוגרים שעמדו בקרן הרחוב, לוטש לעברם עיניים ולא זז. מאז אני משתדל לזכור שאינני רק רואה אלא גם נראה.
נותרו עוד כארבע שעות עד לכניסת השבת. סבא התעייף ונרדם, צנום וצנוף, על מיטת בית החולים הגדולה. נשימותיו היו שקטות ואני פניתי להתרווח בכורסה במסדרון עם ערימת העיתונים, שתיכף אבדתי בהם עניין מפני שקלטתי בעיניי שוב את הבחור שחור התלתלים.
הוא דבר למכשיר מדגם נוקיה ישן שהופתעתי שעדיין שרד. הוא צעד תוך כדי דיבור בלי מטרה, דורך על הרצפות בסדר קבוע, בצעדי סוס שחמט, לא מתבלבל.
"לא, היא תהיה רק בעוד שלושה שבועות, אני כל כך מצטער.."
נזכרתי שעלי לשקוע שוב בעיתון, לפחות למראית עין, והמשכתי לעקוב רק אחר נעלי החיילים השחורות שלו מתהלכות שתיים פלוס אחת באלכסון, או אחת באלכסון פלוס שתיים.
המצאתי בליבי את הצד השני של השיחה, אותו לא שמעתי.
חבל, אורי (הייתי בטוח כמעט בוודאות שזהו שמו), כל כך רציתי לבלות איתך קצת, אני מתגעגעת נורא, אהוב יקר.
"מה אפשר לעשות מתוקה, את יודעת שלא היתה לי ברירה. אני מבטיח לקפוץ במוצ"ש לשעה, ואת החופשה הבאה אני מקדיש לך בלעדית"
אני אזכור את זה! וכדאי שגם אתה...
"מצויין, אז ביי נשמה"
להתראות אהובי, שמור על עצמך למעני.
"כן, אל תדאגי לי"
יופי, מעולה, אז שבת שלום!
"שבת שלום גם לך, אמא!".
אופס...
עכשיו כבר הייתי מוכרח להרים את עיני מהעיתון שקראתי כביכול בעניין רב ולהתבונן התבוננות מעמיקה בעיניו של הילד שמכנה את אימו בטבעיות "מתוקה" ו"נשמה".
לא ציפיתי לעיניים חולמניות, ולא לפנים עדינות כשל נערה, כבר ידעתי מניסיוני שהצפוי לרוב אינו תואם את המציאות. וצדקתי, כי מתחת לגבות עבותות היו לבחור עיניים שחורות פשוטות עם מבט מעט עז יותר מהרגיל.
הוא הכניס את הנוקיה לכיסו והבחין בי.
"ערב שבת שלום"
לחצתי את ידו המושטת.
תגובות
כגולשת אורחת, עלי להודות שהוא ספור שמזמין להצטרף לאתר...