בס"ד
אני הולכת בגף כפוף.
נכון, אני מודעת לבעייה, אני מטפלת בה, ומשקיעה לפחות חצי שעה ביום בשביל לתקן אותה. ואני יודעת שאתן רוצות רק בטובתי, ובאמת שאני מנסה להבין אתכן, אבל קשה לי.
אתן כנראה לא מודעות, לא יודעות. לא מבינות כמה זה פוגע לקבל במקום "בוקר טוב" או "איך היה המבחן?"- את אותה ביקורת כאילו חטאתי במשהו, "נעמה תזדקפי", "לכי בגב זקוף!", "משגע אותי לראות אותך ככה", אותך זה משגע? אז מה איתי? למה אתן חושבות שזה נעים לי לשמוע את זה? בטח כשזה מול כולם, בטח ובטח אחרי שאני מנסה לשתף אתכן ומספרת לכן כמה הטיפלים הפיזיוטרפיסטיים שלי, ארוכים, קשים ובעיקר מעייפים.
עם הטיפולים המתסכלים וההורים הלוחצים והלחוצים שלי אני עוד יכולה להסתדר. אבל עם ההשפלה, הכאב הנפשי וחוסר ההתחשבות הזאת שאתן עוד מצפות שאודה עליה (!!!), אני מצטערת אבל אני לא יכולה להתמודד. אני נשברת, בצד, בלי שתראו.
אתן חברות שלי, אלו שאמורות לעזור ולסייע במקומות בהם אני לא יכולה להתמודד לבד. ולכן לפעמים אני חושבת, שהכל הצגה, שלא באמת אכפת לכן. כי כשמגיעה שעת המעשה וכלו רגעי הדיבורים, אתן לא תומכות, אתן רק מחריפות את הבעייה הזו שגם בלעדיכן היא קשה, מכאיבה, ומורידה בערכי בעיני החברה ובעיני עצמי.
אני יודעת שאתן רוצות רק בטובתי, לכן חשוב לי שתדעו, שכרגע אני מעדיפה שתהיו אוזן קשבת ומייעצת, מאשר עין ביקורתית ומזלזלת, אני מצטערת אבל כאלו עיניים אני אותתר. יש לי מהן בתוכי די והתר.
תגובות
מהמם!! ממש מדהים, נוגע ללב, ומרגש!!
קבלי חיבוק ענקי!! =]
קבלי ח"ח! (נשיקה)
מוזמנת לאישי, בשמחה! אולי אני אוכל לעזור לך.
נעמה, איתך תמיד ובהצלחה בהכל..
ומוזמנת לדבר=)
פה בשבילך..