הוא היה שחור משחור.אי אפשר היה להבחין בתווי פניו כלל.
עיניו לא נראו בחושך הכהה. פיו הסתתר במעמקי האפלה. מבטו היה קפוא ומפחיד.
הסתכלתי עליו במבט מאובן, והוא החזיר לי מבט מפחיד.
עמדתי קפוא על מקומי מבלי יכולת לזוז, הייתי משותק מפחד.
רציתי לברוח, לנוס מפניו, אך ליבי בגד בי, רגליי נשארו נטועות בקרקע.
החלטתי שאני חייב להתעשת, אני לא ייתן לו לנצח אותי.
ניתקתי רגליי מן הקרקע, והתחלתי במרוצה.
רצתי כפי שלא רצתי מאודי, רציתי להתרחק ממנו כמה שיותר.
הסתכלתי לאחורי, ראיתי אותו מתחיל לרדוף אחרי, כמעט והדביק אותי.
לאחר זמן רב של מרוצה בלתי פוסקת, ראיתי שאני לא יכול יותר.
רגליי התעייפו, וכמעט שצנחתי באפיסת כוחות על האדמה.
בלית ברירה החלטתי לעצור לרגע. פחדתי להציץ לאחוריי, אך אזרתי אומץ והצצתי לרגע. התכוננתי לגרוע מכל.
מה שראיתי היה מוזר מאד. האיש השחור עצר אף הוא.
מלחמת המבטים חזרה. הוא נעץ בי מבט מאיים, ואני מכווץ כולי, מביט בו בעיניים מפוחדות. היה נדמה שהו צוחק עלי.
מה קורה פה?! תהיתי לעצמי. מדוע הוא לא קם ומתנפל עלי?! האם הוא רוצה להשלים איתי?
רציתי לגשת אליו, אך עדיין חששתי, אולי זה רק פיתיון.
לכן המשכתי לרוץ, והאיש השחור גם החל לרוץ.
עכשיו התבלבלתי לגמרי. האם הוא איתי או נגדי?! מה הוא מנסה להשיג?
עשיתי עוד נסיון אחד. עצרתי שוב, ואכן אף הוא עצר כמקודם.
אולי הוא מנסה לחכות אותי? זרקתי מחשבה לחלל האוויר.
ואז לפתע הכתה בי ההבנה. זה בסך הכל הצל שלי...
תגובות