חיים משעממים.

חודש ארגון. כל יום פעולה. עלון, ריקוד, קיר, חסויות, לימודים, הורים, חברות ובין לבין למצוא גם זמן לעצמי. ימים עמוסים, לחוצים, לא ייאמן כמה אפשר להספיק בעשרים וארבע שעות.

ופתאום הכול נגמר. הסניף שקט, החברות שונות, הולכים לישון בשעה נורמאלית, קמים בשעה לא נורמאלית, לומדים ולומדים ולומדים. אני יודעת שעכשיו עליי לחזור לשגרה. אך העיסוקים שמילאו את ימיי נראים כל כך ריקנים, משעממים, חסרי תכלית, ביחס לימי חודש הארגון העמוסים. אני לא יכולה להימנע מהמסקנה הזו שנשמעת כל כך ילדותית, אך זועקת מתוך תוכי- משעמם לי בחיים. אני רוצה לעשות משהו מועיל, מעניין, שלא עשיתי עוד אף פעם, לפרוץ גבולות.

נמאס לי מהלימודים, מימי השגרה המשעממים שאם פעם הייתי מוצאת בהם נחמה היום אני רק מחכה שיגמרו (אם בכלל), מעצמי ששוב פעם הצלחתי, בכישרון רב, ובפעם המיליון, להיכנס לדיכאון.

אני רוצה לצאת מכאן. למקום שיהיה לי בו שקט. אני רוצה שינוי מידי, עניין כלשהוא, להפסיק לבזבז שעות על גבי שעות בישיבה ממושכת על כסא לא נוח בציפייה לצלצול, שלא מביא איתו גאולה, כיוון שבבית שוב מחכה לי אותו חוסר תעסוקה, אותה ריקנות נוראית.

זו לא הרגשה רגעית, אלא משהו שמלווה אותי כבר הרבה זמן. ויש לי הרגשה שעליי למצוא את אותו דבר מרתק ונסתר שיהפוך לי את השגרה למעניינת, כדי שלא אטבע בתוכה. השאלה היא רק היכן, היכן להתחיל לחפש? היכן מתחבא אותו דבר עלום מן העין? בלימודים? בכישרונותיי? ביכולותיי? היכן?

בינתיים אני מחפשת, משתדלת לשמור על איזון, מושכת את הזמן כמה שאפשר, רק שלא הגיע אל אותו רגע בו אעמוד מול לוח השנה שפעם היה מלא בתזכורות, וכעת הוא ריק מכל תוכן, ולהבין שאין מנוס מהעובדה- שהחיים, לפחות שלי, משעממים.