בעזרת ה'.
יתכן שזה הסוף, אז עדיף שנבחר לשכוח
אבל מסתבר ששכחה היא גם צללית של זכרון,
ואצלי זאת צללית גדולה משל אחרים,
זה בטוח.
אני כנראה רק עוד אישה שמחבקת כל רסיס שנשאר
לא מוחה דמעות של מי שכבר לא כאן.
מילים יפות שנלחשו, ולא הרפו, ולא עזבו
כבר אין דבר.
יתכן שנשארנו אלמונים, אז נהפוך את שמחתנו לדבר נסתר
ניתן לזכרון להתקפל בחלק האחורי במח, כמעט בלי חמצן.
בלי יכולת לצאת, כי הלב הוא סתם רמאי,
והיום הוא גם אכזר.
אני כנראה אלמד להשתיק את התהייה-
אם את הכלים שוכחים בסוף משחק,
אולי כלי שלא נשכח מראה
שהמשחק עדין לא נגמר?!
תגובהתגובות