נלחמת

פרק א'

בביתם הפשוט שבכפר, ישבו יוסל ברמן ואשתו לארוחת הערב הקבועה שלהם.

ארוחתם כללה מרק סמיך וחם, מעט לחם שחור וחמאה.

שיחה שקטה התנהלה בינהם, כשלפתע החלה האשה לחוש כאבים, היא לחשה לבעלה הנרגש

כי "הגיעה השעה" והוא רץ לקרוא למיילדת הכפר.

אחר דקות ארוכות שנדמו בעיניו כנצח, יצאה המיילדת בחיוך רחב מן החדר,

"מזל טוב, תאומות נולדו לך, להן וליולדת שלום." היא בשרה לו את הבשורה ושבה אל החדר

לטפל ביולדת.

הוא רץ לבית הכנסת שבמרכז העיירה, רצה לבשר את בשורתו המשמחת ולקבל ברכת "מזל טוב" מן הרבי.

בבית הכנסת עטפו אותו המתפללים בחום ואיחלו מעומק ליבם שיזכה לגדלן לתורה, חופה ומעש"ט.

אחר תפילת ערבית והשיעור היומי, הודיע על ה"קידוש" שייערך לבנותיו ברצות ה' בשבת קודש.

בבית ברמן צהלה ושמחה, היולדת מתאוששת מהלידה והאב המאושר נע בין שתי בנותיו,

בשבת ערכו הברמנים קידוש צנוע ליהודי העיירה לאחר התפילה, הבנות נקראו: יסכה ומרים.

                                                   * * *

הלילה העמיק, האורות בחלונות הבתים כבו בזה אחר זה.

רק בחדרה של דולי עוד דלק האור.

קשה היה לה להרדם, היא הביטה על תיק הנסיעות הגדול שבצד בחדר,

זהו זה! מחר היא יוצאת למסעה, מסע שמי יודע מה יהיו תוצאותיו?

אביה נכנס לחדרה, "דולי" הוא אמר ברוך, "את צריכה לקום מוקדם מחר עלייך לישון".

דולי הנהנה בראשה, כיבתה את האור ועלתה על מיטתה.

המחשבות מילאו את מוחה, הם לא נתנו לשינה המיוחלת מקום.

ליבה נחמץ כשחשבה על אביה שישאר לבדו בביתם הגדול והמפואר.

היא ידעה שתתגעגע אליו ללא הפסקה.

קרן שמש בהירה הסתננה מבעד לוילון הבהיר, דולי פקחה עין.

"כנראה שכן נרדמתי בסוף" חשבה.

אנה המשרתת דפקה על דלת חדרה, דולי מהרה לקום.

היא התלבשה במהירות, סרקה את שערה הבלונדיני הארוך ומיהרה לרדת אל חדר האוכל.

אביה כבר המתין לה שם ושמח לבואה.

דולי אכלה בחיפזון את דייסת הדגנים שלה,

לקחה גם לחמניה אחת מרוחה בריבה, כמו שרק אנה יודעת להכין ושתתה כוס חלב.

היא ידעה שתתגעגע להכל...

לא היה לה זמן רב לחשוב,

יענוש נכנס והודיע שהכרכרה מוכנה.

מבט אחרון אל הבית, הרהיטים, השטיחים, תמונות השמן הגדולות...

אביה הניח יד על כתפה.

היא הסתובבה בהחלטיות ויצאה מהבית.

אנה נופפה לה לשלום כשהכרכרה יצאה אל תחנת הרכבת.