מסע אל חיים חדשים

בס"ד

רינת ואלעד קבעו להיפגש. זאת כבר הייתה הפגישה השישית שלהם, הם היו נרגשים אבל עדיין חוששים ,חוששים מאוד.. לשניהם היה כבר וותק בעניין וכל אחד חיכה שהשני יפסיק את הקשר לאף אחד מהם לא היה את האומץ לעשות דבר כזה אבל לאף גם לא היה את האומץ לקחת צעד קדימה.

רינת היגיעה ראשונה,תמיד היגיעה ראשונה,כבר 5 שנים שהיא מגיעה ראשונה ולמרות זאת היא מרגישה שהיא כמעט ומפספסת את הרכבת. "מוזר,לבינתיים אלעד היה כזה דייקן, אפילו אני איחרתי לו.." חשבה. בתוכה רינת הרגישה שאלעד עוד ילד, נער מתבגר שכזה,הפנים שלו הם של מישהו שעוד לא הספיק לטעום את החיים.. "אבל שנייה אלעד הוא כמוני לא? בחור רווק בן 27 שכבר כמה שנים טובות בפגישות. אז איך, איך הוא עדיין ילד?!" התמיהה הזאת רק התחזקה שוב ושוב בכל פגישה. רינת הרגישה שלאלעד יש עוד את התמימות הזאת של הבחורים שהפגישה שלהם איתה הייתה הפגישה הראשונה שלהם.בפגישה השנייה איתה הוא הביא ורד וסיפר בחיוך נבוך שחשב שתאהב את זה. בטח שהיא תאהב אבל מאיפה האומץ לעשות את זה בפגישה השנייה?!הוא התנהג כמו אחד שטירון בשטח. באמצע כל המחשבות הללו הגיח לפתע אלעד מאחוריה עם חיוך רחב:"חיכית לי קצת..אני מצטער את יודעת לפעמים אתה פשוט שוכח את עצמך" לרינת זה קצת הפריע- מילא לאחר, אבל למה להסביר ששכחת את הפגישה?? בכל אופן היא המשיכה ושיחקה שהכול כרגיל.הערב נגמר בחיוכים הדדים וקביעת פגישה למחר באותה שעה ובאותה מסעדה-לרינת לא היה אכפת –היא כבר חרשה את המסעדות בירושלים והנה הם מצאו אחת טובה ועם מחיר טוב אז למה לשנות?!

יום אח"כ רינת מצאה את עצמה מתקשרת לבוס שלה ואומרת לו שהיא לא יכולה להגיע.הוא היה מאוכזב ושאל שאלות אבל בסוף אישר את הבקשה.

 היא החליטה לצאת החוצה להשתחרר קצת לחשוב. היא מצאה את עצמה בגן ציבורי עם מנקה הרחובות ועם אישה מבוגרת תימהונית במקצת,חתול רחוב מיילל וקבצן ברחוב הסמוך. היא הרגישה שהיא פתאום שייכת לכל האנשים האלה, חברי המעש וחסרי החיים. אנשים שהחיים שלהם ריקים כ"כ והגינה הציבורית היא המפלט היחיד שלהם. זה היה עצוב כ"כ ההשוואה הצורבת הזאת – כי בסך הכל בסיכום כללי החיים שלה טובים- היא בת 25 צעירה, עובדת לאחר שסיימה תואר ראשון בהצטיינות ולומדת תואר שני במקביל- מה רע בחיים כאלה? כנראה שיכול להיות כי החיים האלה היו לה כ"כ מרים.

בתוכה היא הרגישה שהיא לא מבקשת משהו מעבר למותר-מה בסך הכול ביקשה?- להתחתן?,שיהיו לה ילדים?...שלא תשמע את ה"בקרוב אצלך" ברטט וברגש מכל מכרותיה בכל הזדמנות ובכל אי הזדמנות?..

היא התקרבה וישבה על הספסל סמוך לאותה אישה מבוגרת אבל לא סמוך מידי משהו בסגנון עוד של-"כבדהו וחשדהו". האישה המבוגרת קלטה אותה מיד ופנתה אליה:"מידלע" רינת קפצה בבהלה- "ידעת שזה מה שיקרה" ייסרה את עצמה "ועכשיו במקום לחשוב קצת עלייך ועל אלעד והקשר ביניכם את יושבת פה וצריכה להקשיב לאיזו תימהונית שמי יודע אם היא לא משוגעת" אבל מידותיה הטובות לא נתנו לה ללכת והיא אמרה לאישה:" כן שאלת משהו?" ואז נפתח הסכר של האישה, היה נראה שהיא רק חיכתה לאיזה שהוא אישור כלשהוא לפתוח בשיחה ומיד שהוא ניתן היא התחילה לשפוך את ליבה. לרינת זה היה קשה האישה מולה עברה כ"כ הרבה צרות ויחד עם זאת היא מספרת הכול בכ"כ  הרבה טוב כלפי העולם!מילה אחת של טרוניה לא הייתה בין המילים שלה. וזה לא שהיו לה חיים קלים – בעלה נרצח שהייתה צעירה והשאיר אותה ללא ילדים וללא תמיכה ועם הרבה צער היא התחתנה בשנית וגורלה לא שפר עליה ולאחר שנולדו לה 2 ילדים בעלה נפטר מסרטן לאחר מלחמה ממושכת במחלה. אז היא המשיכה לגדל את ילדיה במסירות אך לאחר שגדלו פרחו מהקן ואחד גר בצפון ואחד גר בארה"ב בשליחות חשובה. המפעל שבו עבדה לאורך השנים נסגר והיא מצאה את עצמה אט אט ללא תעסוקה וללא עשייה וגם בלי כ"כ פרנסה מה שהוביל אותה לישיבה ממושכת בגן הציבורי מידי יום. הילדים הצוהלים והאמהות הצעירות מילאו את חייה בשמחה למרות שלפעמים חלקם גם חששו מפניה.

רינת חשבה שהיא נחרדת רק לשמע הדברים אבל האישה סיפרה אותם בטבעיות וללא מרירות כאילו כל אדם עובר מסכת חיים שכזאת. אבל מה שהכי הדהים אותה זה החוסר ביקורתיות שבה האישה אמרה את הדברים, או מדויק יותר –חוסר שיפוטיות. את הכל סיפרה בהשלמה , וגם אם בכאב הוא לא היה כלפי אף אחד. רינת קמה מהספסל לאחר שאמרה שלום לאישה והודתה לה על שסיפרה את סיפור חייה והרגישה כאילו משיהו נתן לה מכה כאילו משהו המם אותה. המחשבות זרמו ללא שליטה..."מהגן, הגננת רותי חדת העין אמרה עליה שהיא ביקורתית- היא לא לוקחת את החיים בטבעיות –את הכל היא מנתחת עד הפרט האחרון. בהמשך בכיתה ד' המחנכת אמרה לאמה שכדאי שתהיה קצת פחות מלומדת שתרגיש כאילו יש לה פחות ניסיון חיים ותתנהג כאילו ,כאילו היא עדיין ילדה בכיתה ד'. וזה המשיך-בכיתה ט' המחנכת באסיפת הורים אמרה שהיא לא יודעת להתנהג כמו חמשושית אמיתית- היא שיפוטית מידי ושופטת את הסביבה אבל גם מאוד את עצמה.היא ידעה-זה לא שמי שמסביבה חשב שלשפוט זה לא טוב אבל השאלה היא המינון-האם נותנים לעצמנו גם להיות אנחנו? גם ליהנות מרגעים מתוקים וקשרים שלא יחזרו?.

והחיים המשיכו, מידי פעם עוד הייתה איזו דמות חינוכית או כזאת שלקחה על עצמה את תפקיד החינוך שאמרה לה להיות קצת יותר ילדה, צעירה יותר ולא להתנהג כאילו כל צרות העולם עליה, וכאילו העולם בכוונה העביר אותן אליה. "מאיפה הגעתי לזה." חשבה פתאום רינת.."כבר שנים שאני מדחיקה את זה לעצמי ממשיכה להתנהג אבל אומרת לעצמי שזה בסדר...הכל מתחיל מזה שאני הולכת לגן ציבורי ולא לעבודה מקשיבה לאישה סהרורית במקצת ו..לא!למה להמשיך ככה? אולי זה הפתח שלי..ו.."פתאום המחשבות נקטעו –"עוד שעה הפגישה עם אלעד!" המחשבות שינו פאזה- "אני צריכה להתלבש להתארגן להספיק להגיע!איזה עומס..אני מקווה שאגיע בזמן, זה לא יהיה בסדר מצידי לאחר." ופתאום היא שמע קול נוסף בתוכה- "תנוחי!תתארגני לפגישה אבל תיהני מזה, תתני לעצמך להתנהג יותר בנינוחות-הכי גרוע תאחרי בעשר דקות,זה יהיה על חשבון פעם שעברה שהוא איחר."

והיא יישמה, אומנם בסוף היגיעה בזמן לפגישה אבל המחשבות הצעידו אותה, ואחרי 3 חודשים היא מצאה את עצמה מתחת לחופה עם אלעד, בוכה, נותנת לעצמה לבכות ומסתכלת על אלעד בעלה,אלעד עם פני הילד וגם הילד המתבגר עוד קצת מפנים.. וחושבת שבכל זאת אולי הוא הבוגר מבין שניהם- בגרות שנותנת לו להישאר צעיר לנצח.

בין האורחים הייתה גם משהי שנראתה קצת לא קשורה לחתונה, לא לצד של החתן ולא לצד של הכלה, אישה מבוגרת שנראה עליה שעברה דבר או שניים בחייה, לבושה מוזר במקצת והיא מפזזת לעצמה באושר,אפילו היא בעצמה לא הבינה למה הכלה באה והביאה לה הזמנה באופן אישי ונרגש כ"כ.

ורק רינת ידעה, ידעה בתוכה שהאישה המבוגרת{ שהיא למדה שקוראים לה זהבה} והיא בעצם האורחת הכי חשובה שחתונה, זאת שפתחה לה פתח לחיים האמיתיים, זאת שלימדה אותה בתוך מילותיה איך מתבגרים באמת.