כבר טעמתי את טעמה של הבדידות.
הייתי בין אלפי אנשים, לבד. כ"כ לבד.
רעש, צילצולים. לכל אחד אכפת רק מעצמו.
ואני, אפס שכמוני, גם מעצמי כבר לא אכפת.
אין למה להשקיע, לשאוף.
הרי בסוף, כמו תמיד, אני אשאר לבד.
אני כבר לא מעניינת אף אחד. לא חשובה.
חסרת תועלת ומשמעות. אפס.
אפס בודד.
אחדים רבים מסתובבים בעולם.
אחד פה, אחד פה, ועוד אחד שם.
ואני? האפס היחיד. הקטן מכולם. עגול, וריק.
תגובות
מכירה את הרגעים האלו. מבינה את התחושות. מזדהה עם המילים. ישנם רגעים כאלו. לכולם אני מניחה.. {אולי לא..}
היי חזקה יקירה
יש לפחות אדם אחד בעולם שאכפת לו ממך-
אני! :)
{שלא לדבר בכלל על כמה אלוקים אוהב אותך}
כתיבה מקסימה, קטע עצוב.
בהצלחה
וחג שמייח!! :) :) :) :)
אוהבת
יהודיה מאמינה
יש בו עקביות- הוא פשוט, אבל ברור.
תדה!
הצלחה בהמשך
תהיי שמחה