קח אותי לשם,
אל הרוח הזורמת כמו גלים בחול,
אל הנהר שבו זורמים סלעים ובדיל
עד שנגלה שם אור שחור,
אל העולם המעוין, אל ארץ רוח של עפר,
שם אזרע זרעי אויר בשום מקום
ואהיה שם.
קח אותי לשם,
אך לא להר המחודד.
הן בו הייתי ונדרתי לא לשוב,
אך שבתי ונשביתי בחרבות הזיכרון,
במעיין המבעבע הכתום שלו היה, לו לא היה,
אך הוא קיים ונעלם.
לא, אל תקח אותי לשם.
קח אותי לקשת של זריחת השקיעה,
של אורות החשיכה,
של הערגה,
של ההוויה,
שלי, שלך.
******************************************************************************************************************
כל הזכויות שמורות
תגובות
הבית הראשון הזכיר לי את "בעדן ילדים" של שלמה זרחי ("יש מקום בעדן מקום נעלם / לא תשקע השמש / שמה לעולם // שם ריח העצים / כריח הבשמים / הגשם לא ירד / לא ירעמו רעמים...") --- על אף שהתמונה עצמה מורכבת.
בבית השני יש שבירה מסויימת של התיאור הפשוט והנוכחות הפשוטה וחסרת השיפוטיות, והוא גם נסגר בחרוז נעים, ובבית השלישי האופי של הבית הראשון חוזר. זה יפה. :)
(הפיסוק מעט בעייתי, ולדעתי גם כדאי לדלל אותו...)
אשמח לדעת למה הכוונה "לדלל את הפיסוק"
עודף פיסוק מקשה על קריאה זורמת של השיר, ויש כאן סימני פיסוק שלא נצרכים (וגם לא במקום).
תודה לך.
ויש בו הרגשה של דיוק בנאמר..
ופשוט... צמא למנגינה.
אשריך!
באמת שיר נהדר!
בהצלחה
:)