יצירה נמחקה

בס"ד

פעם ראשונה.
ועוד אחזור.
שיר כזה לא קוראים על הדרך.

אתה נהדר. כרגיל.

מרטיט. (לפחות בשבילי:))
היו כאן שורות שצמררו אותי. כי הן כל כך אני. (במיוחד שתי השורות האחרונות, וכן, הבית המדבר על כח השחרור שב[כתיבת] שיר.)

על רמת הניסוח והכתיבה אין מה לדבר. כיין המשתבח בכל פעם, עם הזמן. פשוט נפלא, תענוג לקרוא, להרגיש את המילים כה קרובות.

תודה על יצירות המעניקות רגעים של: "מעל לקרקע".

זה נפלא שאת משתדלת להתבטא באופן כנה ואמתי, אם-כי התשבחות שנתת לי מוגזמות. שירים לא אמורים להיות רק "רגעים של מעל לקרקע" אלא שעות ממצות, ימים ארוכים, חודשים מתחדשים לבקרים, ושנים אין קץ, של האזנה, התבוננות, מחשבה והרגש. אלא שבתקופה פרוזאית, רועשת, מוחצנת, נתמעטו הלבבות והאזנים המקשיבות, אזי רק לעתים רחוקות השירים שירים.
לפני יותר ממאתים שנה, היו מקומות בהם בני-אדם היו שרים שירים בינם לבין עצמם באופן ספונטני, טבעי, ללא יומרות, ובאמצעות הקשבה לשירים ומחשבה עליהם, הצליחו להתחדש ולשמור על ייחודם. מאז למדנו לפטפט ושכחנו איך לשיר :)

מה שכתבת מזכיר לי משפט מתוך מאמרו של הרב יהודה לייב בלוך על השירה.
"רק האדם גדל הלב והמחשבה יכול לזאת" (אם זכרוני אינו מטעני שזה הציטוט המדויק. באמת צריכה לעיין בזה שוב..) מה לעשות, ולא כל בני האדם מסוגלים לכך. לא כל בני האדם- עולמם שירה. גם בעבר הרחוק. למרות שאז התקופה הייתה הרבה יותר...
יודעי השירה הגדולים היו משוררינו, גדולי הרוח, אשר הלכו במחזות השירה והיראה.

[את השיר אי אפשר להפסיק. למה לא לרחף קצת מעל לקרקע;)?
אבל משתדלת לשלב בין הקרקע לרקיע]

שירה.

נעים זמירות ישראל הינו דוד הקטן, שחיבר את שיריו מחצות הלילה ועד שחר, כי העולם, כבר אז, לא היה מסוגל לקבל שהשיר מוליד את הדיבור והמחשבה את המעשה. לא בכדי ילדים מסוגלים יותר להקשיב לשירה ממבוגרים, כי בהתייחסם לכל יום כאל יום חדש, לבם שומע ואזניהם קשובות. רבי ירוחם הלוי התאונן במכתב לרבו שהוא מלמד חומש תלמידים מאד צעירים שלא יודעים מאומה בעוד קודם לכן היה רגיל ללמד עילויים בישיבה. ענה לו רבו: אם כך אתה חושב, לא הבנת כלום, כמה שיותר קטן יותר גדול, כמה שיותר פשוט יותר עמוק.

אלו הם אנשים של צורה.
וזו הגדלות הפשוטה, הטמונה בכך.
זו הפשטות בגדולתה.
אך בכל אופן, אנשי הרוח, גדולי המחשבה, המעש והשיר, אך הפשוטים כה, בענוותם, בחיוכם השקט החבוי בין קפלי הטוב על פניהם- גדולים המה. [למרות שבעיני רוחם חשבו עצמם לקטני העם.]

והכתיבה שלך איכותית גם בתגובות. חוזרת לקרוא שוב ושוב.

רוב אנשי הצורה, גדולי המחשבה, המעש והשיר, לא מסוגלים לכתוב פשוט, כי המחשבות חכמות נובלות, ואילו שירים בהיותם באמת שירים - דומיה פורחת.

יפה המדרש המספר כי זחה דעתו של דוד בשעה שסיים את ספר תהלים, והקב"ה זימן לו צפרדע שלימדה אותו שהיא גדולה ממנו בשירה, במשל ובמעשה. ואם צפרדע גדולה מנעים זמירות ישראל, מה באשר לצפורי שיר? אינני מכיר אדם המסוגל מדי יום ביומו לומר שירה לעת ערב והשכם בבוקר במקוריות, בהתמדה, בחן, ללא שמץ של זיוף.

דוד התחיל את מזמור יט במלים "השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע", ומתוך כך הודה ובירך על השמש, המאור הגדול. המשורר הבנגאלי רבינדרת טאגור הבין משהו עמוק יותר באומרו: "הא-ל מחכה לתשובות בעבור הפרחים שהוא שולח לנו, לא בעבור השמש והארץ".

גם לזאת וגם לזאת נצרך העולם. נצרך התבל לשירת הצפרדע הפשוטה, אך ודאי שחלק נכבד ויקר מאוד בעולמינו עושה השירה, גם אם אינה פשוטה ונוגעת ללב והיא עשויה רבדים רבדים של מחשבה עמוקה, בד בבד עם השתפכות- נפש נפלאה, ורצון להעביר מילים לדור הבא.
מהלך האדם בעולמו, ויכול לקטוף פרחי שירה, ירצה יאזין להמיית הגלים , או לציוץ קטן משובב נפש. ירצה, יאזין למילות השיר של גדולי הרוח והמחשבה ומה טוב אם ירצה להאזין לשני הקולות, ויהיה האדם מתרומם מכוח השירה.

מקווה שלא התפלספתי מדי.
שירה.

שירה טובה אמורה לעורר בקוראיה כנות ואמתיות. לענ"ד זה העיקר. כמי שקרא לא מעט שירים, עלי להודות כי נדיר למצוא זאת גם אצל "גדולי הרוח והמחשבה" וגם אצל "קטנים".

להנעים מלים הנובעות מלב ללב
ומיישירות דרכן
מעל הרים וגבעות, ימים ונהרות,
המפרידים בין אדם לרעהו,
מעל גדרות וחומות, מסיכות ותחפושות,
החוצצים בין מחשבה למחשבה,
להושיט יד מרחוק, להאזין מקרוב
למה שאומרות העינים,
לטהר את השפה מסיגיה,
לפתוח צוהר
לדיבור ולמחשבה, למעשה ולתפילה,
לקדש את הדומיה,
זו שירה.

אני חושבת שלא תמיד השירה חייבת להיות בשביל קוראיה, בכדי לעורר בהם רגשות כלשהם- למרות שאדרבה, זהו המצב האידיאלי.
כאחת שהכתיבה היא חלק נכבד בעולמה, אני יכולה להגיד לך שיש באמתחתי הרבה כתבי- שיר שכתבתים בלילות ללא ירח, רק כדי לרוקן משא מהנפש, ואיני יודעת אם שירי אלו יקראו שירים פשוטים וכנים או אם לאו, אם יפתחו צוהר לליבות אנשים אחרים ויושיטו אליהם יד. מה שכן, את ליבי הם פתחו. מבין? אולי זו רק אני, אבל כפי שכתבתי, שירה היא לפעמים פורקן. אבל היא עדיין יקרא שמה בישראל שירה ומטרה נעלה וטובה יש גם לאותה השירה ההיא ומה שלא בא מתוך הנעמת האוזן יבוא מתוך נהמת הלב.
ולפעמים לא.
בדיוק כמו שכתבת, על יפי השירה ועל פסגתה. כולנו שואפים שאכן נגיע לפסגה הזו.
אבל יהיה אשר יהיה. וגם אם המילים תהיינה מלילות ללא מקום להניח ראשן, אביא אותן אל ביתי.
מקווה ששם יהיה להן טוב.


שירה.

אצל רוב האנשים ההתחלה הזו נמשכת מספר שנים, ובתקופה המודרנית שכיח שנמשכת הרבה שנים. לשירים יש כח משחרר, כי מחד זו צורת לשון הדורשת מכותביה להיות אמתיים ומאפשרת להם להתבטא כבני/בנות חורין, ומאידך יש בשירים דברים הנעלמים מכותביהם ועל-כן כשהם קוראים אותם מתחדשים להם דברים. אלא שבמוקדם או במאוחר, נדרש לחשוב היטב מה זו שירה, היאך לכתוב שיר טוב, ומה תכלית מלאכת השיר. אז מבינים שלא כל מה שנכתב כשיר באמת שיר ושנדרש לברור את המוץ מן התבן. מכל מקום, אם יש לשאלות האלה תשובות טובות, אזי שירה יכולה לצאת מרשות היחיד לרשות הרבים להצמיח ולהפרות ולהועיל. דעתי על כתבי-שיר: לגנוז אותם במגירה ואם כעבור 15 שנה עדיין מוצאים טעם במה שנכתב לשקול להוציא את המיטב שבדברים לאור, או לחילופין לזרוק אותם לזבל ולהתחיל לחבר שירים אמתיים. לעולם השיר הטוב ביותר שכתבתי יהיה אחד משירי הבאים :)

אך בכל זאת, כמו שאני מכירה את עצמי, לא נראה לי שאזרוק משהו שהוא כגלעד בשבילי לתקופות ולמצבים לפח [גם לא אחרי 15 שנה] אפילו והוא לא מיועד להוצאה לאור.
אם הוא מוציא אותי לאור, זה כבר מספיק:)

בנוגע לפרסום שירים? תלוי למי למה ואיפה, וזה דיון ארוך, וגם הוא לא לפרסום;-)

שירה אמתית אדם אמור לכתוב לבוראו או לרעהו, ממש כשם שמלכתחלה דיבור נועד להיות שיח בין אדם לבוראו או בין אדם לרעהו. אלא מה? בתקופות בהן הלשון התקלקלה והאנושות התרחקה מצלם א-להים בו נברא האדם, אזי השירה משמשת כמעין קרן-זוית או מקום מקלט לתיקון והיטהרות הדיבור. אם יש מעט אזנים שבאמת מאזינות לשירה, אזי הקב"ה עושה חסד עם כותביה ומאפשר להם להאזין למה שכתבו. אלה שפירסמו שירים בד"כ עשו זאת כדי למצוא שנים-שלשה קוראים בעיר או שלשה-ארבעה קוראים במדינה לשירתם. אולי באמת נכון יותר ללמוד להקשיב היטב למה שכתוב ולא לבקש קוראים, אלא שהשירה במהותה איננה כתב אלא דיבור.

כתבת דברים יפים, ואשמח אם תציין את מקורם.[ ואולי אתה כתבת מפרי עטך?:)]

-
השירה, כפי שכתבת, מקלט לנוס אליו. גם לתיקון והיטהרות, וגם להתבוננות.
יש לפעמים ששיר יוצר גשר בין עולמות. וכשאדם מקבל שיר, יכול הוא להרגיש את תחושות האדם שכתבם, באם ירצה. אכן, יש לשירה הרבה משמעויות כיום יותר מבעבר. והיא רחבה מני ים.

[ופתאום אני מגלה שהמקום נעשה לי צר. בקושי מכניסה כמה מילים בשורה. כנראה רצו שתהיה לזה מבנה צורני של שיר...]

שירה.

מעורר מחשבה.