כאבן שאין לה הופכין

אבן הונחה לה באיטיות על מצבת השיש הקרה,

מצטרפת לחברותיה המונחות לצידה בדממה.

והאבן שותקת, דוממת,

מונחת לה חסרת אונים כאדם הספון מתחתיה בעמקי האדמה,

המונח שם כאבן שאין לה הופכין,

אין לו ידידים, אין לו קרובים.                                                                                            

דמעות חמות זולגות מעיניי,

מצטרפות אל שלל האבנים שנאספו על ידי ונשפכו להם כנחלים קטנים על שיפולי המצבה.

אבא, לפחות במותך, נוח על בשלום משכבך.