והיא הביטה בו בעיניים אטומות, לא רואה את היופי שמסביב, מתעלמת מהכוכבים שנצצו מלמעלה בחסות ירח כתום וגדול. עיוורת לכאב המצמית שנשקף בעיניים שלו.
והיא שותקת, לא מדברת. המילים נשפכות לה מהפה כמו מכונה אלקטרונית מקולקלת, מעלות בה בחילה.
והוא ישב שם על דשא ירוק מוקף בענפי בשמים שמפיצים את הריח הטוב בעולם, במקום שלו ושלה ולא הבין מה קרה לה. האהבה של החיים שלו, הבחורה עם המפתח לחדר שבלב.
העיניים שלו נקרעו מאהבה הורסת, מהאובדן העצום. הוא לא האמין שזה נגמר כאן, שזה הסוף.
והיא קמה לאט, מנערת את חצאיתה ברוך, ואמרה שלום אחרון בקול לוחשני וחנוק שאולי הסתיר דמעה של מבוכה.
הוא קם גם כן לאחר שנה וקצת, בעיניים שלו נוצצות דמעות השלמה, וכתב לה בשקט מכתב לעצמו.
"את אומרת שלום, ולא בשבילך. וזה נגמר אז היום אך ורק בגללך..."
הכאב המצמית ליווה אותו מאז. בשמחות ובעצב היה לו בלב חדר גדול שנשאר סגור ריק ומעלה אבק. כי לאחת יש מפתח אליו והיא לא תחזור. אחת שלה אין חדר כי אין לה לב. רק מקפיא קפוא וריק.
הוא כאב וגדל עם הכאב.
אולי יום יבוא והוא יגדל ממנו.
תגובות
לא הגיוני, לא תחבירי ולא מחשבתי
כל שאר, יפה מאוד, נוגע.