חו(ר)ף של מחשבות
שוב היא מצאה עצמה יורדת לשם.
שוב, כמו תמיד, יחפה, שמלה קלה לעורה, היא יורדת לשם.
שוב מתירה את שערה מקשריו, מפקירה אותו לידי הרוח, שתחולל בו כרצונה.
"שם". כך כינתה את חוף הים ששכן כמרחק מיל מביתה. "ילדת חופים", כינו אותה חבריה.
הוא היה החבר הכי טוב שלה. הוא ו"עת הפורקן" שלה. או "עט הפורקן", עדיין לא החליטה איך לרשום זאת.
חרש חרש היא שלפה אותו, את "עת הפורקן" שלה, מתיישבת כהרגלה על הסלע המקודש. היא התחילה לכתוב:
"שוב אני כאן. אולי זה הגשם שהניס אותי. קצת מוזר- הגשם היה אמור לעורר בי רצון להישאר בפנים, מכורבלת בתוך השמיכה. אבל דווקא. דווקא אני יורדת לכאן. הסלעים כאן מחליקים, הגשם צולף בהם היטב. גם אני רוצה להיות סלע. שיהיה לי לב של אבן. לא להרגיש כלום, שכלום לא יכאיב לי. זיזי הסלע שורטים את עורי. בכוונה. בכוונה אני רוצה להישרט. כיף לי לראות את הדם זב מכפות רגליי. ואולי זה בכלל דם ליבי?
הרוח מעיפה את שערותיי. היא מסבכת אותן זו בזו, אני יודעת. אח"כ אצטרך להתיר את כל הקשרים. לא מעניין אותי. כיף לי להרגיש את הצלפת תלתליי בעורפי. מעין תחושת מרדנות שכזו.
הים היום סוער, ממש כמו נהמת ליבי. הגשם זולג כדמעות אפילות. אני מרגישה אותו זולג גם במורד לחיי, מותיר בהן נתיב לח. בטח עיניי אפורות עכשיו. אמא תמיד אומרת שבקלות אפשר לגלות מתי אני עצובה- כאשר עיניי משתנות לאפור- הכל יודעים שמשהו לא כשורה.
הגלים מתנפצים בקול רעש גדול אל הסלעים. ממש כמו חלום ליבי המנופץ. הדמעות מסמאות את עיניי.
רסיסים, רסיסים של דמעות מתערבלים ברסיסי הגשם הזועף, ונוחתים כולם אל שברי הגלים המרוססים.
רסיסים.
רסיסים זו מילה יפה! אז למה משתמשים בה לתאר שברון כ"כ נורא?!
פתאום מתחשק לי לרוץ. לרוץ. פשוט לרוץ. לא אכפת לי מהסלעים המחליקים, לא אכפת לי מהחול הבוצי. פשוט לרוץ. אולי לברוח?!
ים של מחשבות זדוניות מציף אותי היום. סתם כך בלי סיבה. אולי זה החורף שמרחיק ממני את השמחה?!
תגובהתגובות