לראות אמונה בעיניים- פרק ב'

ב"ה

בסעייתא דשמייא

פרק ב'

ישראל חזר לביתו בכוחות מחודשים. על הדלת הוא ראה ציורים ועבודות שהילדים הכינו. כן כמו בכל לידה... לכאורה לידה רגילה לכל הדעות...

הוא  חזר לבית יפה ומסודר. הילדים קיבלו אותו בזרועות פתוחות ובשמחה גדולה.

גברת יצחקי שלחה מבטים קצת דאוגים לעברו של ישראל. 'הוא קצת חיוור, או שזה סתם נדמה לי?' חשבה בליבה. 'לא! אני סתם דאגנית! אני סתם עושה עסק מכל דבר קטן...'

"תודה רבה, גברת יצחקי!" אמר ישראל וניסה לשגר אליה חיוך. "עזרת לנו מאד."

"אין בעד מה," השיבה לו. "אל תשכחו שאם צריך משהו, אני כאן תמיד לעזרתכם!" היא שלחה מבט אחרון על ישראל ויצאה מהבית.

*

בשבת עלה ישראל לתורה ונתן לבנותיו את השמות- "ברכה שמחה" ו-...

"תחיה אמונה." 'כן' הוא חשב. 'שהאמונה תמיד תחיה אצלנו, למרות הכל...'

*

"אמא," שאל יהונתן בן ה-3 את אמו. "איך זה הגיוני שברכה כבר מתהפכת מהגב אל הבטן ומהבטן לגב ותחיה עדיין אפילו בקושי מרימה את הראש?"

אמא ליטפה את ראשו של הקטן וחשבה על תשובה מתאימה שתסבר את אוזניו של בן 3.

"תחיה היא ילדה מיוחדת." ענתה לבסוף.

"ילדה מיוחדת?" תמה הקטן. "אם היא ילדה מיוחדת אז איך זה שהיא לא מצליחה לעשות כמעט שום דבר? ובכלל נראה-לי שברכה היא זאת שמיוחדת, ברכה כל הזמן מחייכת והיא מצליחה לעשות דברים שתחיה בכלל לא מצליחה..."

"בוא אני יספר לך סיפור!" החליטה לבסוף אמו.

הקטן קפץ על המציאה והתיישב על ברכיה של אמו.

"הסיפור שלנו התרחש במקום רחוק, שם למעלה בשמיים,' היא הצביעה בידה. 'איפה שכל המלאכים נמצאים..." התחילה אמא לספר.

"ואיפה שה' גם?" שאל הקטן.

"כן ואיפה שה', ואיפה שנמצאות כל הנשמות, כל האנשים לפני שהם נולדים."

"גם אני הייתי שם?" שאל יהונתן בתמימות.

"כן גם אתה!" השיבה אמו וליטפה את שערותיו. "אז בקיצור, לפני כמה זמן הייתה בשמיים נשמה אחת מאד מיוחדת, מאד!, וה' חשב למי להוריד אותה, מי יוכל לטפל בנשמה כל- כך מיוחדת? מי יזכה לטפל בנשמה כל כך מיוחדת?, הוא חשב וחשב עד שהמלאכים אמרו לו: 'תוריד אותה למשפחת גולדמן! הם המתאימים!' ה' שמע לעצתם והוריד אותה למשפחת גולדמן!" סיימה אמא. "ואז," היא הוסיפה פתאום. "וה' החליט לתת להם עוד תינוקת. בגלל שהתינוקת המיוחדת הייתה יותר מידי מיוחדת ולכן קצת קשה לטפל בה אז ה' החליט להביא למשפחת גולדמן הזו עוד תינוקת, חמודה מאד,!" אמרה. "וגם שתשמח אותם קצת." היא חשבה רגע והוסיפה. "ושתיתן להם הרבה ברכה- ברכה שמחה, כמה שם מתאים." אמרה יותר לעצמה מאשר לבנה.

"משפחת גולדמן האלה זה אנחנו, נכון?" שמעה לפתע קול שונה מזה של יהונתן. היא הרימה רגע את ראשה, וראתה שכל שלושת בניה הנוספים התאספו סביבה וגמעו בשקיקה כל מילה שיצאה מפיה.

"כן." השיבה ליעקב בן ה-6.

"והנשמה המיוחדת הזו, זאת תחיה שלנו נכון?" שאל יצחק בנה השני.

"כן." אמרה שוב.

"והתינוקת השנייה שבאה לשמח אותנו ולתת לנו ברכה ושמחה, זאת ברכה שלנו, נכון?" שאל יהונתן.

"כן." חזרה בפעם השלישית.

'נראה- לי,' חשבה בליבה גברת גולדמן. 'שהסיפור הזה עזר יותר לי להבין מה קורה מאשר לבנים...'             

20070110124457.doc

גם הפעם הצלחתי לעלות את הסיפור רק בקישור אני מקווה שמי שיסתכל על זה, לא יראה זאת כקישור...