בלדה לבינוניות

רוצה לגמור איתה.

די, אי אפשר להמשיך ככה. 

זה רק תוקע, חונק. 

מרגיש כמו עצם בגרון,

לא יכול לנשום.

אני רוצה לרוץ,

היא אומרת עצור.

רוצה לקום, 

היא אומרת לישון.

כבר חשבתי לא פעם,

אולי אגרשה. 

אולי אכתוב מכתב,

נחמד עם דקל וים, 

חוף וציפורים. 

וערסל או שמשיה. 

הרי זה הכי חשוב.

זוכרת כמה שכבנו שם,

בלי לעשות דבר? 

שעות.

שבועות.

וכך יהיה כתוב בו:

הקשיבי נא, ידידתי. 

הגיע זמננו להיפרד. 

וזו את, וזה אני. 

הייתי שמח לתת גט,

שיכרות את הקשר שבינינו,

קשר של שנים.