לתוך שקיות שחורות, אתה
גורף מהשולחן
כמו צעצועים
הר
של נשמות אבודות,
כבדות כעופרת.
הן מתנגשות זו בזו בפנים,
נוקשות
כמו פרסות סוסים
על אספלט.
אתה ניגש לארון,
מסובב את המפתח,
ודוחף פנימה את כל השקיות.
קיר של אוויר
מפריד בינינו,
ורק הוא מונע ממני לצעוק
לך
לקחת
גם את שלי.
תגובות
והסוף הרג אותי סופית.
אבל לעניין- אוי, איזה פלא!
גורף, שקיות, פרסות, אספלט, ארון, שוב שקיות,
והבית הארון- אוי.
ואיזה כיף שפרקת ממני את עול המילים שלא ידעתי לכתוב ורציתי כל כך לומר.
בבקשה,
קחי גם את שלי...
(איזה סיום, פעימת לב אחרונה. תאספי אותה למשהו?)
ותודה
חרות
(והערה קטנה ושולית לחלוטין- הכותרת משום-מה לא מתאימה לי להכל, אולי הייתי מחליפה אותה למשהו קצת פחות ברור, פחות ציטוטי... אולי אפילו פשוט רק - עתיד ליטלה, וזהו. אבל באמת זה שולי ביחס לנוראות הזאת שיצרת פה....)
בקשר לכותרת- רצית משהו קצר יותר, בלי ציטוט, אבל פחדתי שזה לא יובן...