זהות- פרק שישי

פרק שישי

'זה הוא?' השאלה עלתה במוחה של דני. היא הביטה בגבר שישב בשולחן הפינתי, הוא הסתכל בתפריט אבל מידי כל שתי שניות העלה את מבטו כלפי מעלה ועיניו הירוקות זזו סוקרות את המקום כאילו הוא מחכה למישהו.  'אני אקח את ההזדמנות הזו, אני אעשה את זה.'

היא קמה, ישרה את בגדיה, היום היא החליטה ללבוש מכנס ג'ינס שהיא מצאה בארון עם חולצת טריקו סגולה. היא ניסתה להראות כמה שפחות 'אצולה' כביכול.

"אדוארד שלח אותי," אמרה דני בתקיפות. היא הרגישה את החום המתפשט בגופה, והרגישה איך תפילה החלה להיתפר בליבה שלא תיתפס.

האדם בחן אותה מכף רגל ועד ראש. "את הבת שלו, לא?"

דני צמצמה את עיניה, מביטה בו בחשד.

"אלכס, נכון?"

"איך אתה יודע?" היא שאלה מבולבלת.

אותו אדם הרים גבה, "למה הוא לא אמר לי שאת תפגשי אותי פה?"

"מה?"

"למה אדוארד לא אמר לי שאת תבואי?" החשד התגנב לקולו.

דני בלעה את רוקה. "לא יודעת," אמרה במהירות, "הוא רק אמר לי להגיע לכאן. אתה יכול לשאול אותו. "

"וזה מה שאני מתכוון לעשות." הוא שלח יד צנומה ודקה לכיסו והוציא משם את הסמארטפון שלו והחל להקליד הודעה.

"אבל הוא לא יענה לך עכשיו." הודיעה לו דני.

"ולמה?"

"כי עכשיו הוא שוכב במיטה בבית החולים, מורדם."

אותו אדם שישב מולה קפא, "את צוחקת עלי?"

דני הנידה בראשה לשלילה.

הוא הניח את ידו על פיו כלא מאמין.  "אם הוא מורדם, איך הוא שלח אותך," שאל לפתע.

דני הייתה מוכנה לשאלה הזו, היא הניחה שהוא ישאל משהו דומה.

"הוא שיתף אותי בעניין הזה, שהוא מפחד שמישהו מנסה להפיל אותו."

"אז את באמת יודעת קצת..." הוא הביט לרגע הצידה כדי לבדוק שאף אחד לא מאזין. "ואיך אדע שהוא רוצה לשתף אותך ביותר?"

"אתה לא תדע," ענתה. "אתה תצטרך לסמוך עלי. כי מי יודע כמה זמן אבא עוד ישכב שם? אם לא תבטח בי הוא יכול ליפול יותר מהר משאתה חושב."

הוא נשען לאחור בכיסאו והביט באלכס. הוא זוכר אותה כאשר היא הייתה עוד תינוקת, אך מאז עברו הרבה שנים והוא לא הספיק לראות אותה גדלה כל כך. הוא נאנח, "אוקי," אמר לבסוף. "אני אשתף אותך. אך אם אני אגלה שמשהו הכי קטן לא בסדר אני אדע ואת תסתבכי."

דני נרתעה לאחור, הוא היה רציני והיא ידעה את זה.  "אוקיי."

"שלום, תרצו להזמין משהו?" המלצרית הוציאה אותם מהבועה ששקעו בה לרגע.

דני הנהנה בראשה. "קולה, בבקשה." היא הביטה במלצרית כותבת את ההזמנה.

"אני אקח אספרסו, ועוגית שוקולד צ'יפס." אמר האיש. והסתכל בגבה של המלצרית שהלכה להגיש את ההזמנה.

"איך קוראים לך בכלל?" שאלה דני.

"אדוארד לא אמר לך?"

"לא. הוא רק אמר שאפגוש מישהו כאן," שיקרה.

הוא הביט בה בספק, אבל הוא החליט לבטוח בה. 'אני אגלה לה מעט ונראה מה קורה. אם נראה שזה הולך טוב אני אבטח בה.' חשב.

"את יכולה לקרוא לי גבי. אבא שלך, לא מזמן יצר איתי קשר, הוא חושב שמישהו מנסה להפיל אותו. לגרום לו ליפול מהנכסים."

"את זה אני יודעת-"

"סליחה, השתייה שלכם." המלצרית הניחה מול דני את הקולה שלה.  דני הכניסה את הקש שהיה בכוס לפיה ולגמה בשקיקה.

"כן, אבל מה שהוא לא ידע זה שמישהו מבפנים פועל נגדו."

"מה?" דני כמעט נחנקה מבהלה. "מה זאת אומרת מבפנים?"

"מישהו שמכיר אותו, שעובד איתו. הם הגיעו למידע רגיש ביותר שרק מישהו קרוב אליו יכול לדעת." הוא ראה בעיניה של אלכס בלבול.

"איך? איזה מידע?"

גבי פתח מעטפה חומה והוציא ממנה ניירת. "מישהו פתח חשבון בנק על שם אביך, והכניס לשם סכום כסף באופן קבוע."

"אז?"

"נראה לי שמישהו רוצה להפיל אותו על שוחד."

"מה? איך? אתה בטוח שלא אבא פתח את החשבון?"

"אני בטוח, אביך שיתף אותי מספיק בכל מה שאני צריך לדעת כדי שאוכל לבדוק לו את העניין הזה."

דני הייתה ספקנית לגבי השוחד. "אתה בטוח? אתה בטוח במאה אחוזים שזה על שוחד?" היא לא האמינה שעוד מישהו מנסה להפיל את אדוארד חוץ ממנה. 'כמה שונאים יש לבן אדם הזה?' שאלה את עצמה.

"ממ... לא, תשעים ושלוש אחוזים אני בטוח. זה יכול להיות גם בגלל דברים אחרים, אבל זה הדבר הכי נפוץ שנתקלתי בו בתפקידי."

"מה עושה?"

"אני חוקר פלילי..." גבי טבל את העוגייה באספרסו ונגס בה. "תשמעי..." אמר כשפיו משפריץ חתיכות עוגייה מעטות לאוויר, אחת פגעה במצחה של דני והיא ניגבה אותה בגועל. "עד כאן אני יכול לספר לך, איך את תוכלי לעזור לי?"

דני גירדה את ידה בעצבנות, אם היא לא תפיל את אדוארד ומישהו אחר כן היא לא תקבל את מה שהובטח לה. היא לא עשתה את הכל לשווא. לכן היא תהייה חייבת לעזור לו לחשוף את מי שמנסה להפיל את אדוארד. ורק אחר כך היא תוכל להפיל אותו בעצמה.

"אני אעזור לך לחפש את מי שמנסה להפיל אותו."

גבי ליקק את אצבעותיו משאריות העוגייה ולגם מכוסו, 'זה לא רעיון רע,' חשב לעצמו. 

"זה יכול לעבוד," אמר והסתכל עליה.

דני נשמה לרווחה. "יופי. אז מתי להתחיל? מאיפה?"

"תחזרי לביתך עכשיו, אני אדאג ליצור איתך קשר בקרוב."

דני הוציאה מכיסה כמה שקלים והניחה על השולחן, "להתראות גבי."

"להתראות, אולי בקרוב אבוא לבקר את אביך."

דני הנהנה בראשה לאישור ויצאה מבית קפה. "וואו, זה היה הזוי," דני מלמלה לעצמה, היא עדיין לא תפסה את העובדה שהיא לא היחידה שמנסה לגרום לאדוארד להפסיד הכל.

 

*

 

"אלכס מה את אומרת על זאת?"

עיניה של דני נפערו מול השמלה שליאורה אחזה בידיה.

"יפה, לא?"

דני הנהנה בראשה, "כן..." מלמלה.

"מה? את לא אוהבת?" שאלה ליאורה בקול דואג, היא ראתה בעיניה של אלכס משהו בלתי מפוענח.

"לא, לא אמא, בטח שאני אוהבת. תודה." דני באמת אהבה אותה, היא הייתה כל כך עדינה אך עם זאת מלאת עוצמה.

"קחי, תמדדי אותה." ליאורה הגישה לדני את השמלה, דני לקחה אותה מידיה ונכנסה לחדר האמבטיה. היא לבשה את השמלה והחליקה את ידיה על הבד, הוא היה רך ונעים.

"וואו, הכחול ממש מבליט לך את העיניים," אמרה ליאורה כשראתה את אלכס יוצאת מחדר האמבטיה.

דני הרגישה לפתע צביטה בליבה, היא פתאום הבינה שאם היא תעשה את המשימה המוטלת עליה, אם היא תנסה להפיל את אדוארד, היא גם תהרוס לליאורה את החיים. דמעות החלו לעלות בעיניה מהמחשבה שהבן אדם הראשון שדואג לה היא צריכה להרוס לו את החיים.

"הכל בסדר?" ליאורה הניחה את ידה על כתפה של אלכס, היא ראתה דמעות זולגות על לחייה.

"כן. את יכולה להשאיר אותי לבד?" שאלה וראשה מושפל מטה.

ליאורה הביטה באלכס, "אם צריכה משהו, תקראי לי."

דני שמעה את הדלת נסגרת, והתיישבה על מיטתה. 'אני עושה את הדבר הנכון?' חשבה לעצמה. היא נאנחה בקול, היא ידעה שאם מה שהיא חושבת זה נכון, שאם היא הבת האמתית של אדוארד וליאורה, אחות של אלכס אז זה מגיע להם. הם נטשו אותה, אבל היא לא יכולה להיות בטוחה בזה מבלי לבדוק.

דני קמה מהמיטה והחליפה את בגדיה לבגדי היומיום שלה ואז עלה לה רעיון, היא תיעזר בגבי, כמו שהוא נעזר בה. יש לו קשרים, הוא חוקר פלילי, אם הוא רק יסכים, היא תוכל לדעת את התשובה פחות משבועיים.

היא נשכבה על מיטה וניסתה לחשוב איך תוכל להשיג אותו, הרי הוא לא השאיר לה מספר טלפון כלשהוא או כתובות לחזור אליה.

"רגע," בקראה בהתלהבות, "יש לי את הכתובת מייל שלו, מהמייל שהדפסתי." היא קפצה ממיטתה ופתחה במהירות את המגירה בה היא שמרה את הדף, היא הביטה סביבה לחפש היכן הניחה את המחשב הנייד שלה, לבסוף נזכרה שהניחה אותו תחת המיטה בלילה הקודם.

המחשב נדלק, הצפצוף הקטן שהכריז על כך עורר אותה לפעול במהירות. היא פתחה את המייל שלה והקלידה;

 

גבי שלום. זו אלכס,

זוכר לגבי מה שדיברנו, אז חשבתי שאם אני עוזרת לך אולי

אתה תוכל לעזור לי. אני צריכה שאתה תשים במעבדה אצלכם בדיקת ד.נ.א שאני אשלח לך, זה אפשרי? תוכל לעשות זאת למעני?

תודה,

אלכס גרין.

 

היא הביטה במייל שכתבה, 'אני מקווה שזה יעבוד חשבה לעצמה.' היא כתבה את כתובת המייל של גבי ולחצה על send.

היא סגרה את המחשב בתקווה שגבי יענה לה כמה שיותר מהר, היא הרגישה את הפרפרים עושים לה מערבולת בבטן. אם זה אמתי, אם היא באמת הבת שלהם, איך היא תוכל ככה לפעול נגדם?

היא ידעה שלא נשאר לה עוד הרבה זמן לסיים את המשימה, נתנו לה זמן מוקצב, חודשיים, עד אז היא חייבת לסיים.

מצד שני אם הם ההורים שלה, הם נטשו אותה, הם עזבו אותה, בגללם היא לא גדלה עם המשפחה שלה. היא הרגישה את כל הכעס המצטבר בה. 'אני אוכל לעשות את זה, להתנקם בהם.' היא נאנחה, 'אני לא באמת אוכל לעשות את זה אם הם ההורים שלי, יש גבול לכמה רעה אני יכולה להיות.'  היא סובבה את ראשה הצידה ופניה השתקפו בחלון, ולפתע נפל לה האסימון, אם היא הבת שלהם זה אומר שהיא הייתה שותפה לרצח של אחותה.

היא נשכבה על הבטן, טמנה את פניה בכרית כדי שתבליע את הצעקה החזקה שיצאה מפיה, צעקה של תסכול, של אכזבה.

"החיים מתנכלים רק לי, כל החיים שלי דפוקים, לא שווים כלום.

למה אני בכלל חיה? למה?" צעקה לכרית, כשדמעות שוטפות את לחייה.  היא בכתה כל הלילה כמעט, הכעס פשוט שטף אותה מבפנים, היא הרגישה את הכל מסתבך ומתערבל אחד בתוך השני, היא הרגישה שהיא לא יודעת כבר איך לסחוב את הכל על הכתפיים.

היא רק התפללה שגבי יחזיר לה תשובה חיובית מהירה, ולאחר מכן התפללה שהבדיקה תצא שלילית כדי שתוכל סוף סוף לנשום לרווחה ולהשלים את המשימה שבשבילה היא נמצאת כאן.

הבכי עייף אותה, היא הרגישה איך העפעפיים שלה לאט, לאט נעשות כבדות ואת העיניים שלה נעצמות מעצמן, בעוד שרגע לפני ששקעה בשינה רדופה חלומות זוועה הספיקה המחשבה שהכל יהיה בסדר וחיוך קטן, כמעט בלתי נראה הופיע על פניה.

 

*

שוב היא כאן, שומעת את צפצוף המכונה, ומביטה בפניו השלוות. בפניו של אדוארד.

כל פעם שהיא כאן עולות בה מחשבות משונות של איך להרדים אותו לנצח. איך לקחת לו את החיים כמו שהוא ניסה לקחת לסובבים אותו. כמו שהוא הרס לכל אחד ואחד שבא איתו במגע.

'אולי הפעם יהיה לי את האומץ,' חשבה.  היא התקרבה אליו, ובתנועה חדה ובטוחה בעצמה הוציאה לו את החמצן, היא הרימה את ראשו בעדינות תוך כדי שהיא הרגישה את התזוזות ההולכות ומתגברות שלו בידיה, היא שלפה את הכרית והצמידה אותה לפניו.

"אל תדאג," לחשה לו, "הכרית תעזור לזה לקרות יותר מהר." היא ליטפה את ראשו והביטה בעונג בגופו המתפתל ואט, אט דומם.

דומם לנצח.

 

"הכל בסדר?" היא הרגישה יד מונחת על כפה, היא הסתובבה לאחור בבהלה. זו הייתה בסך הכל האחות. היא הסתכלה אל המיטה ושוב הוא היה שם, חי, מחובר למכונת ההנשמה. שליו, רגוע, נראה תמים.

"לא." היא אמרה, ויצאה מהחדר במהירות.