פצעים.

שוב השמש פוצעת
חוטים של לילה פרום.
אני אורגת אותי לאט לאט
אל תוך היום, 
מושכת שק פחמים
שתי וערב:
את שמלת השבת שלי
ינקה כבר הירח הבא.