פרק שמיני
זה לא קרה, המזכירה הייתה שם שעות וגם שהלכה, מיד החליפה אותה מזכירה חדשה. דני ישבה שם שעות מביטה בדלפק, המקום תמיד היה מאויש, לא משנה מה. היא גם האמינה שזה בטח חובת הבית חולים, אחרת כל אחד היה יכול לגנוב מידע רפואי.
"הורעל," היא הביטה בגבי שותה את כוס האספרסו שלו.
"מה הורעל?" שאל מבולבל.
"אדוארד, הוא הורעל. מישהו הרעיל אותו." אמרה, "אני חשבתי שזה התקף לב, אבל מסתבר שלא."
"יודעים איזה רעל? איך הוא קיבל אותו? איזה כמות?" גבי המטיר עליה שאלות.
דני התיישרה בכיסא בבית הקפה שישבה עליו. "אולי כן, אבל אני לא יו-"
"למה לא שאלת את-"
"שאלתי אתה האחות, אבל זה הפך למידע חסוי, ליאו- אמא סיווגה כדי שזה לא יתפרסם, אפילו לספר לי אסור."
גבי גרד את הזיפים השחורים אפורים שהיו על פניו ונאנח, "ואו, זוהי תפנית."
דני הנהנה בראשה והביטה לצדדים, היא ממש פחדה שמישהו יגלה אותה נפגשת עם גבי. "אתה חושב שמי שמרעיל אותו ומי שמנסה להפיל אותו זה אותו אחד?" שאלה, היא הייתה מסופקת קצת בעניין זה.
גבי משך באפו והוציא מכיסו חתיכה של טישו שהייתה כבר מקומטת משימוש, וקינח את אפו. הוא לא היה איש אסטטי ונקי במיוחד, שיערו האפיר על ראשו וזקנו, קמטי זקנה מעטים אחלו להופיע על פניו, מתחת לשפתו היה זכר לקרואסון שוקולד שאכל קודם לכן. הוא הביט באלכס, אחייניתו ואז הוא נזכר בשיחה שהייתה לו עם אדוארד בשבוע שלאחר הלידה.
*
אדוארד הביט בפניו, בפנים של אח שלו, התאום שלו. הוא לא האמין שהוא נאלץ לעשות את הדבר הזה, שליאורה כופה עליו לעשות את הדבר הכי נורא בעולם, היא לוקחת ממנו הכל, את כל היקרים שלו היא לוקחת ממנו.
"אני מצטער גבריאל, אני באמת מצטער." אלו היו הפעמים היחידות בחייו שדמעות עמדו לפרוץ מעיניו.
"על מה?" שאל גבי, תוך כדי שעיניו נעוצות במסך הטלוויזיה. מאז שאדוארד הצליח כל כך בעסקיו גבי דאג להגיע לכאן כל פעם שהיה משחק חשוב כדי לעודד את קבוצת הכדורגל דרך מסך פלזמה ענק.
"אתה לא יכול יותר לבוא לכאן." פלט לבסוף אחרי שתיקה ארוכה.
"חח... למה אתה מתכוון?!" גיחך לעצמו גבי בלי להסיר את עיניו מהמסך, הוא הכיר את השטויות של אח שלו, זה בטח עוד אחת מהבדיחות האלו.
"אני רציני גבי, זו ליאורה. היא חושבת שתהיה השפעה רעה על התינוקת."
מהמבט החטוף שהוא נתן באדוארד הוא הבין שאחיו רציני. הוא הסתובב אליו. "אתה רציני? אתה נותן לה ככה לשלוט בך?"
הוא בחן את גבי, את השיער הפרוע, את הכרס שטיפח לו בשנים האחרונות בעזרת הבירה, ואת עיגולים השחורים שהיו תחת עיניו מחוסר שעות שינה בעקבות בילויים.
"תסתכל על עצמך! תראה מה נהיה ממך. את מזניח את עצמך גבריאל. אתה שוכח מי אתה. אתה מתחיל ממש להזכיר לי את אבא." אביהם היה בטלן שישב כל הזמן מול הטלוויזיה והעדיף להוציא את כספו על חטיפים ושתיה חריפה במקום על לבוש ואוכל לילדיו. הוא לא היה מקור גאווה בשבילם.
גבי הרגיש איך מילות אחיו חוצות את ליבו לשניים, הוא השווה אותו לאביו. הוא הסתכל על אדוארד ונעמד. "אוקיי..." אמר בלחש ויצא מהבית הגדול.
*
הוא זכר איך מאז הוא לקח את עצמו בידיים, רק כדי להיות שווה מספיק כדי לפגוש את אחייניתו. והנה זה קרה, בצורה שהוא לא ציפה לה, אבל הוא זכה לראות איך היא גדלה לילדה כל כך מוצלחת ופיקחית.
השעון שלו צלצל, זו הייתה תזכורת, "אני חייב ללכת." אמר במהירות וקם מכיסאו.
"מה? לאן?" שאלה דני לא מבינה מה קרה פתאום.
"אל תדאגי, שמתי את מה שביקשת בבדיקה." אמר מתעלם מהשאלה ויצא מבית הקפה.
דני הייתה המומה, 'אני אמרתי לו הרגע שאבא שלי הורעל והוא פשוט הלך.' תכלס הוא לא חייב לה כלום, נזכרה לאחר רגע.
היא הביטה בחלון ראווה לרגע, ופתאום נעצו בה זוג עיניים מוכרות, ופרצוף שהיא ידעה לזהות ממרחק של קילומטרים. היא יצאה החוצה במהירות, 'זה לא יכול להיות חשבה, זה לא הגיוני.' היא הגיעה לאיפה שזוג העיניים נעץ בה מבט אבל אף אחד לא עמד שם, אפילו לא באזור.
"אז בטח דמיינתי את זה." דני נשמה לרווחה.
"אלכס..." דני שמעה קול קורא לה ומיד לאחר מכן הרגישה יד נוגעת בכתפה, היא קפצה בבהלה והסתובבה לאחור.
"היא נבהלה, נכון?" סהר שאל בהתלהבות.
אסתהר הנהנה בראשה, וצחקה. פעם ראשונה שדני ראתה אותה צוחקת.
"איזה פרצוף יש לה?" שאל מגחך.
היא הסתכלה על אלכס, "פרצוף די מעוצבן."
"מאדמזל, אין לך על מה לכעוס," אמר סהר, "אנחנו רק השתעשענו לנו קצת." והוא הושיט את ידו לעבר אסתהר.
אסתהר הכניסה את ידה לכיס ונתנה לו שטר של עשרים שקל.
"ושוב אני ניצחתי." אמר מאושר.
"חוכמה גדולה." ענתה לו בציניות.
"אפשר רגע להפריע לכם במפגן אהבה הזה," שאלה דני מעוצבנת.
סהר ואסתהר צחקו, הם לא נרתעו אפילו לרגע ממה שדני אמרה, זה היה לה קצת מוזר, "זה רק נידמה לי או שאתם תמיד ביחד? את חברים או משהו?"
הם הביטו בדני, או יותר נכון אסתהר הביטה בדני וסהר הפנה את ראשו לכיוונה. "כן, מה לא ידעת שאנחנו חברים?" שאלה לבסוף אסתהר.
"אנחנו מאוהבים עד מעל הראש," הוסיף סהר.
"תתחתן איתי סהר..." אמרה אסתהר כשהיא מסתובבת לכיוונו בקול נואש. ואז שניהם אחלו לצחוק.
דני שתקה והביטה במחזה המוזר, היא לא ידעה מה להגיב על מה שהיא ראתה עכשיו.
"אנחנו אחים..." אמר סהר בין צחקוק אחת למשנהו. "תאומים."
"אוקיי... חאלס, עבדתם עלי מספיק." דני כבר הייתה מעוצבנת, היא הרגישה איך הכעס מתחיל לגלוש לה מכל החורים, היא הפנתה את גבה אליהם והלכה לאופניה שהיו מונחות לי הכניסה לבית הקפה.
"לא, ברצינות." אסתהר תפסה אותה בכתפה, "ברצינות אנחנו אחים."
דני הביטה בעיניה של אסתהר, הם הביעו ביטחון בדבריה.
"מה? איך?" היא הייתה מבולבלת.
אסתהר וסהר צחקו, "רוצה לבוא אלינו לארוחת ערב?" שאלה אסתהר לאחר שהביטה בשעונה וראתה מה השעה.
דני התלבטה בליבה, "הממ.. לא יודעת אם אני יכולה..."
"בואי, נו..." סהר התחנן.
"אבל..."
"את באה!" קבעו אסתהר ואחיה בקול תקיף ולדני כבר לא היה מה לומר בעניין.
"שלום," זימרו התאומים כאשר נכנסו לביתם, דני נכנסה כאשר ראשה מעט כפוף מביישנות ועיניה סוקרות את הבית.
הרצפה הייתה מצופה עץ, היא שמעה על זה פעם, נראה לה היה שקוראים לזה פקט, או רפקט... משהו בסגנון, היא לא זכרה בדיוק מה. הצבעים שעטפו את הבית נתנו תחושה חמה ועוטפת, הארונות החומים, הקירות הבהירים, הפרחים, התמונות העדינות.
הבית לא היה מפואר, הוא היה פשוט, אבל חמים, משפחתי ועוטף.
"צילי וגילי, אולי תגיעו למטבח לעזור?" נשמע קול גברי צועק.
"רגע אבא..." צעקו שניהם במקהלה.
"בואי," הם גררו דני איתם למטבח.
עיניה של דני נתקלו במחזה ייחודי, גבר, שככל הנראה היה עם סינר עמד מעל השיש בעודו חותך בעדינות מרבית פשטידה, הריח שבא לכיוונה עורר את תאבונה.
"אז אולי תארחו שולחן לחמישה?" שאל האב תוך כדי שהוא מסתובב לכיוונם, "או לשישה זה גם בסדר." אמר בחיוך כשראה את דני.
"נעים מאוד גברת, שון," הוא דקלם במהירות תוך כדי שהוא מושיט את ידו לדני ללחיצה. "אני האיש שבזכותו הילדים שעומדים לידך מוצלחים כל כך."
דני בחנה את ידו המצופה בקמח של שון והרגישה מבוכה, שון הביט לאזור שעליו הביטה דני והבין.
"אה.. בחורה חכמה..." אמר צוחק וניגב את ידיו בסינרו והגיש את ידו שוב לחיצה "כך אני בודק בדרך כלל את האי קיו של החברים של הילדים שלי, את יצאת בחורה נבונה." צחוקו נמשך גם לאחר שדני לחצה את ידו.
"אבא אתה עלול להפחיד אותה." אמרה אסתהר, "היא עדיין לא מכירה אותך מספיק כדי לדעת שאתה לא מזיק." הטון שלה היה משועשע.
"כן, אבל אני מכירה את סהר," זרקה דני לאוויר, כנראה האנשים מסביבה שמעו את זה כי הם החלו לצחוק.
"תמיד אומרים שאני מזכיר את אבא," אמר סהר תוך כדי שהוא עורך את הכלים על השולחן, דני ואסתהר וניגשו לעזור לו.
"התפוח לא נופל רחוק מהעץ..." קול נשי נשמע מפתח המטבח דני הסתובבה וראתה אישה יחסית צעירה מחזיקה ביחד אחת המון שקיות ביד שניה ילד בערך בן שנתיים ובין אצבעותיה מפתחות של האוטו. אותה אישה הביטה בתמיהה בדני, אך על פניה היה חיוך, "ומי את?" שאלה.
"אלכס," אמרה במבוכה.
"את לא צריכה להתבייש אלכס יקירה," חייכה אליה האישה חיוך חם, קמטי צחוק נראו בפניה.
"את אמא-" דני החלה לומר שהאישה קטעה אותה במהירות.
"אני אחותם הגדולה של אסתהר וסהר, " פניה נראו לפתע פחות צוחקות מלפני שנייה, "קוראים לי נעמה, זה הילד המתוק שלי, עידו."
דני חייכה מביטה סביבה, היא תהתה איפה אמא שלהם כאשר הם התיישבו לאכול ארוחה, אבל היא הבינה לפי פרצופה של נעמה כשהזכירה את המילה אמא, שזה לא משהו כדאי לשאול, לפחות לא עכשיו...
*
דני הביטה בצדפים שהיו על קיר חדרה, אלו שאלכס אספה עם אדוארד ונזכרה במשפחתיות המדהימה ששררה בבית של החברים שלה, בבדיחות, בזרימה, באוכל הביתי, המראה של אבא שלהם לבוש סינר ומבשל. היא בחיים לא חוותה דבר כזה, הייתה לה תקווה בלב שחייה שלה היו דומים לחיים של חבריה.
"חברים..." היא חזרה על המילה שוב ושוב בפיה, למילה היה טעם מתקתק, טעם שהיא לא זכתה להכיר, זו הייתה מילה זרה.
היא כיבתה את האור בחדרה ונשכבה במיטתה ועצמה את עיניה מנסה להירדם כשלפתע משהו בליבה משך אותה לבדוק את המחשב, את המייל שלה, לראות אולי הגיעה הודעה מגבי. היא שלפה את המחשב מתחת למיטה, והדליקה אותו, היא ראתה איך טוען את הנתונים, ומשמיע קול הדלקה, אור המסך האיר את פניה. היא מצמצה בעיניה כמה פעמים כדי להתרגל לאור שסנוור אותה ואז נכנסה לאינטרנט ופתחה את המייל. אכן חיכתה לה שם בשחור בולט הודעה מגבריאל. היא נכנסה להודעה-
' אלכס, יש תושבה לגבי הדי אן אי.
ניפגש מחר, אחרי הלימודים.
גבי.'
תגובות